מה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין באמת רוצה?

(צילומים: Shutterstock)

ולדימיר פוטין הוא אולי אחד המנהיגים המוכרים, החזקים והוותיקים במאה ה-21. בכל 22 וחצי השנים בהם הוא משמש כשליט רוסיה, הספיק פוטין לראות חמישה נשיאי ארה"ב וחמישה ראשי ממשלה ישראליים, ונראה כי הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.

פוטין בימיו בק.ג.ב. (ארכיון נשיא רוסיה)

הגיוס לק.ג.ב. (אותו עשה בהצטיינות אגב), מהווה אבן דרך משמעותית שהשפיעה על פוטין וגם כנראה יכולה ללמד אותנו על פוטין והסתכלותו על רוסיה במפה הבין לאומית.

נפילת ברית המועצות

עם נפילת ברית המועצות ויחד איתה שירותי הק.ג.ב., ולדימיר פוטין מצא עצמו מובטל, ונאלץ להתפרנס כנהג מונית. אלא שהפרנסה הזו לא נמשכה זמן רב.

שנים ספורות לאחר נפילת ברית המועצות, מצא את עצמו פוטין הצעיר כמנהיגה של רוסיה, תפקיד בו הוא מחזיק למעלה מ-20 שנים, לפעמים כנשיא ולפעמים כראש ממשלה, תלוי בתקופה.

פוטין (צילום: שאטרסטוק)

שאלת המיליון דולר אודות פוטין שעולה מפעם לפעם - האם ולדימיר פוטין רוצה לחזור לימי ברית המועצות ולימים בהם הרוסים שלטו על שטחים נרחבים יותר? תלוי כמובן אל מי שואלים.

פוטין בדרך לכבוש את העולם?

במציאות, אי אפשר באמת להצביע על החלטה חד משמעית בנושא, אך נראה כי פוטין כן מתגעגע לימים ההם. אחרי הכל, שטחה של רוסיה לדוגמה, הוא הקטן ביותר שהיה לה ב-200 השנים האחרונות.

מפעם לפעם נשיא רוסיה מדבר בערגה על התקופה היפה והחזקה של ברית המועצות, אחת מהן הייתה בסך הכל לפני כמה שבועות.

פוטין בהשבעתו (ארכיון הקרמלין)

השאיפה של פוטין לתפוס שליטה ברחבי העולם מראה לנו את ה-DNA הסובייטי שסוחב איתו הנשיא ממוסקבה, אבל כלל לא בטוח שהדבר מועיל.

התפיסה של פוטין את העולם מזכירה קצת את התפיסה של אנשי צבא שהלכו לפוליטיקה, כשהגנרלים מרגישים כי הציבור רק מחכה לבואם, וזה לא באמת קורה. תשאלו את בוגי, למשל. או עמר בר לב. פוטין, בהשוואה, תופס את המדינות השכנות כמדינות ש"עובדות אצלו". למה? כי בעבר היו בשליטה סובייטית.

אפשר לראות את ההתנהלות שלו גם בשנים עברו. כך למשל בשנת 2007 החליט פוטין לתקוף את אסטוניה באמצעות מתקפת סייבר קשה, אחרי שהחליטה להזיז פסל שהיה חשוב לרוסים.

דוגמה נוספת ואף קיצונית יותר היא הפלישה הרוסית לאדמת גיאורגיה בשנת 2008 שהביאה למותם של מאות, חיילים ואזרחים כאחד. המשותף לשני המקרים - מדינות פוסט-סובייטיות.

חיילים בכניסה לחצי האי קרים (צילום: שאטרסטוק)

פוטין כידוע לא טיפש, ולכן הוא מיהר להבין לאחר הפלישה לגיאורגיה כי הוא חייב לסגת. הלחץ הבין לאומי היה פשוט קשוח מדי. אבל בכל זאת, הוא רוצה להראות בעלות ושייכות.

באוקראינה, עוד לפני שדיברנו בכלל על הפלישה שלו לחצי האי קרים בשנת 2014, פוטין ממש רואה את האוקראינים כרוסים לכל דבר, ונראה כי היה שמח אם היא הייתה חוזרת להיות חלק מרוסיה, דבר שלפחות ברגעים אלו נראה פחות סביר.

לאן הולכים מכאן?

אולי קודם נשאל למה בעצם פוטין מצפה? זה ברור שחלומו הוורוד שאוקראינה תהפוך לבלארוס 2, מעין 'מדינת חסות' של רוסיה. אבל מקרה כזה הוא כאמור פחות סביר. למעשה, פוטין ממשיך לנסות להתערב במדיניותה של אוקראינה, נזכיר, מדינה ריבונית, ולהחליט עבורה, עד כמה תשתף פעולה עם המערב ועם נאט"ו - ברית צבאית שמכילה מדינות חזקות באירופה.

ההתקרבות למערב ממש מרגיזה את פוטין, אבל לפחות כלפי חוץ, מראה פוטין חשש מהתפתחות נאט"ו. הוא מבין כי כל רגל מערבית שדורכת באוקראינה היא פחות שליטה שלו במדינה.

אוקראינה היא לא המדינה הפוסט-סובייטית הראשונה שמתקרבת למערב. בברית נאט"ו בה חברות גם מעצמות כמו ארה"ב, נמצאים מדינות רבות שהיו בעבר חלק מברית המועצות, בהן לטביה וליטא, אך מבחינת הגבולות, אם אוקראינה תתקבל לנאט"ו, יהיה מדובר בגבול משמעותי מול רוסיה שיכיל חיילי נאט"ו.

ואולי כדאי לומר את זה - בכלל לא בטוח שאוקראינה תתקבל לנאט"ו, ובכלל לא ברור שזה מה שהולך לקרות.

לסיכום, פוטין כנראה מבין שהוא לא ישלוט בעולם, אבל בכל זאת מנסה להגביר את ההשפעה שלו במדינות שונות, במיוחד פוסט סובייטיות. הכל בשביל להישאר מעצמה.

האם המאמץ יהיה שווה עבורו? ימים יגידו.