אחד הכתמים הגדולים ביותר על גב מדינות אירופה הוא תופעת הקולוניאליזם שהיו במדינות אפריקה, שיעבדו מיליונים והסבו נזק שעד היום לא תוקן.
למגזין 'כיכר' המלא - הקליקו כאן
אבל אותן מדינות היו מונעות מאינטרסים כלכליים ורמסו כל זכות אדם בסיסית. ועדיין, נראה שאף מדינה לא הייתה אכזרית כמו המלך לאופילד השני, מלך בלגיה - שהפך מדינה לרכושו הפרטי.
עליה לשלטון
44 שנות הכהונה של לאופילד השני הפכו אותו למלך בלגיה שמלך במשך הזמן הרב ביותר בתולדות בלגיה - אך לצד זאת, הפך גם למלך שהכתים את ההיסטוריה הבלגית בצורה הקשה ביותר.
כשהיה בן 30, מת אביו, לאופילד הראשון, ומשם הדרך למלכות הייתה קצרה מאוד. לאורך השנים בנה את בלגיה ובמיוחד העשיר את הארמון שלו. אך כעבור שני עשורים, הסיוט החל.
אפריקה = עסק פרטי?
שנת 1876. לאופילד השני מתחיל לחשוב על אפשרויות להתעשר. הרי בסך הכל מקצוע חשוב יש לו, להיות מלך שחי על חשבון הציבור לא מפרנס מספיק.
לאופילד הקים ארגון לפיתוח מסחר באפריקה, ושלוש שנים לאחר מכן שלח אנשים לקונגו לנסות לפתח את המדינה ובניית גשרים, כבישים ותשתיות.
ועידת ברלין שהסדירה את הקולוניאליזם, או אם תרצו חילקה את אפריקה למדינות אירופה, הביאה להכרה של 14 מדינות בריבונות בלגיה על קונגו, שהפכה ל'מדינת קונגו החופשית' שהייתה הכל חוץ מחופשית.
מחיר העסק: 10 מיליון הרוגים
לאופילד השני היה רחוק מלהיות פילנתרופ, והתשתיות שהקים בקונגו לא היו מיועדות לציבור הקונגולזי חלילה, אלא להקמת ה'עסק', שהיה בבעלותו - בניגוד למדינות אחרות ששלטו במדינות אפריקה שהעבירו רווחים למדינה - לאופילד לא ראה בכך טעם והעביר כל פרוטה לכיסו האישי.
משנת 1885 ועד 1908, שנה לפני מותו, כשנתפסו מעשי הזוועה, עשה המלך בקונגו שגודלה פי 8 מבלגיה - כבשלו.
במהלך שנים אלו באירופה החלו להתפשט כלי רכב שונים, ממכוניות ועד אופניים. הדבר דרש עוד ועוד גומי לצורך ייצור הצמיגים.
לקונגו היו משאבי גומי טבעי ביערות ולאופילד החליט - הגיע הזמן לייבא גומי מקונגו ב'סיוע' של עובדי כפייה בקונגו.
כמה מנאמניו של המלך החתימו צ'יפים ומושלים על מסמך בתמורה לשוחד זעום - והמוני קונגולזים, בהם ילדים, הפכו לעובדי כפייה בשוק הגומי.
שיטת העבודה לכריית הגומי הייתה חסכונית ואכזרית. בסיום כל יום עבודה, נאלצו העובדים להסיר מעליהם גומי שנטף על גופם. הדבר היה כרוך בכאבים קשים מאוד, שכן בכל נקודה בה היה גומי שהתקשה על הגוף, היו נתלשות שערות. אך הכאבים הללו היו הדאגה הקטנה של עובדי הכפייה.
עמידה בהספקים - או ענישה חמורה
עובדי הכפייה היו חייבים לספק כמות של גומי מדי יום - ומי שלא היה מספק את הכמות הנדרשת, היה זוכה להצלפות חזקות מהאחראים על העבודות.
אבל ההצלפות היו רק אם העובד יצא בזול. במקרים רבים נכרתו כפות ידיים וכפות רגליים - ואף לעיתים היו יורים למוות בעובדים שלא עמדו בקצב, בטענה שאינם הכרחיים עוד.
נחסוך לכם את התמונה הקשה שהפכה להיסטורית בקונגו בה נראה אב בוכה בסמוך לכפות רגליים של בתו בת החמש לאחר שלא עמדה בהספק הנדרש ממנה.
ילדים שלא "זכו" להגיע לעבודות כפייה היו חייבים ללכת שעות ברגל כדי להגיע לבתי ספר ללמוד איך לעבוד את המלך ואיך להפוך לצייתנים.
רק אחרי שנים רבות, שנה לפני שהלך לעולמו המלך האכזר - הוחלט על סיום ההתעללות בקונגולזים, זאת לאחר שכ-10 מיליון בני אדם בקונגו מצאו את מותם בשביל תעשיית הגומי והשנהב של המלך.
כיום
נסיך בלגיה לורן, אחיו של מלך בלגיה הנוכחי טען כי אין שום אחריות למלך האכזר על הזוועות בקונגו, שכן לא היה מעולם בקונגו.
המשפט שנאמר לפני כשנתיים עורר סערה בבלגיה ובאפריקה, והיו שהשוו להכחשת שואה. כך או כך, ההיסטוריה כנראה לא תשכח את מעשי הזוועה.