יוסלה לא הצליח לעצום עין, שוב התהפך הוא על משכבו בלילות ובטנו מקרקרת מרעב, משכורתו הזעומה לא מותירה לו אפשרויות מחיה והוא כבר לווה מכל מי שרק אפשר כדי לשרוד את היום, אין כבר ממי לבקש ואין מהיכן להתקיים, יוסלה הרעב שלא נרדם הרהר שוב ושוב במצבו העגום וכעס על כל העולם כולו כולל על הריבונו של עולם שהביא אותו לפת לחם, אולם אז, פתאום הוא נזכר שבכנסיה משלמים סכום נאה למי שיתנצר.
בתחילה, גירש הוא את המחשבות מליבו, איך יהודי עם ייחוס כזה יכול אפילו לחשוב על כך, אולם ככל שנקפו השעות והרעב גבר, הרעיון נראה קורץ יותר, עד שלפנות בוקר גמלה החלטה בליבו שמיד עם אור ראשון הוא ילך לכנסיה לממש את ההזדמנות לקבל סכום מכובד, גם אם הדבר יעלה במחיר של התנצרות.
כמדי בוקר, הגיע הכומר לפתוח את שערי הכנסייה, בשעה זו בד"כ אין איש מגיע לכנסייה והכומר מנצל שעה זו לסדר את המקום ולחשוב איך הוא מצליח לגרום ליהודי כלשהו להתקרב לנצרות, אולם הבוקר חיכתה לו הפתעה, ליד השערים כבר חיכה לו יוסלה ובפיו שאלה, האם תתן סך חמישים זהובים אם אתנצר?
הכומר חשב שיוסלה מהתל בו, אולם יוסלה בשלו, מוכן אני להמיר דתי אם נותן אתה חמישים זהובים טבין וטקילין בתמורה.
הכומר הנרגש הזדרז להכניס את יוסלה למשרד לדון בעניין, הוא שמח מאוד על "המצווה החשובה", אבל רצה הוכחה שאכן יוסלה מתנצר ולא מנצל את קופת הכנסייה, ויוסלה העיקש הבהיר בצורה ברורה כי הפעם זה סופי והוא בשביל כסף ימיר דתו.
"אתה לא יהודי אתה גוי, אתה לא גפילטע אתה צנון"
יוסלה החליט לשכנע את הכומר שאין כאן עוקץ והתחייב לראייה שמעתה ואילך לא חשוב מה יהיה, וגם אם ימשיך לנהוג כיהודי כדי שילדיו לא יזרקו ממוסדו החינוך, מתחייב הוא לא לאכול דגים כלל בסעודת השבת וזאת הוכחה שכבר אין לו חלק ביהדות.
הכומר קיבל את הסימן ועבר למלאכת המרת הדת של יוסלה, כשהוא מזה על יוסלה מים תוך שהוא ממלמל "אתה לא יהודי אתה גוי" "אתה לא יהודי אתה גוי" "אתה לא יהודי אתה גוי". בזאת, הפך יוסלה מיהודי עני לגוי בעל חמישים מטבעות זהב.
בדרך לביתו עצר יוסלה לאכול משהו כדי להשביע רעבונו ועל בטן מלאה הדברים נראו אחרת, המצפון החל לייסרו, איך המיר דתו בשביל כסף? ואיך יסתכלו עליו חברי הקהילה וילדיו?, איזה בושות הוא מנחיל להם?, יוסלה החליט שכל הסיפור לא היה ולא נברא, בסך הכל קצת מים מהכומר והוא ממשיך ביהדותו תוך שניצל את הכנסייה למען צרכי השבת.
ליל שבת מגיע, ויוסלה יושב בראש שולחן עמוס מטעמים לעייפה, לחמניות נימוחות ומגוון סלטים וכמובן שלושה סוגי דגים לא כולל גפילטע פיש ברוטב רועד כמנהג חשובי העיירה, והכל באדיבות הכנסייה המקומית.
הכומר שלא היה רגוע מהבטחתו של יוסלה החליט לבדוק האם יעמוד הוא במילתו וידיר דגים מסעודתו, דפק על דלת ביתו של יוסלה ומיד הוזמן פנימה לביקר נימוסי, הביט הכומר וראה על השולחן את הדגים אשר רועדים בים של ציר קרוש ופנה ליוסלה בטענה שרימהו, יוסלה הסתכל לכומר בעיניים וטען להד"ם! אין כאן דגים כלל!.
משתהה, עמד הכומר ושאל את יוסלה - הרי הנה יש כאן דגים על השולחן, ענה לו יוסלה כי "זה היה פעם דג, אבל לפני שבת היזיתי עליו מים ואמרתי לו 'אתה לא דג אתה צנון" - במשך 7 פעמים.
חובה על כולנו למחות כאשר משמיצים גדול בתורה
נזכרתי במעשייה זו השבוע, עת גיליתי שלבלרי מדיית הפאשקווילים מהזן שלא מפסיק לייצר אקשן וכותרות שליליות, הפכו באחת את מי שבמשך שנים הושיבו במזרח וכיבדו בתואר הראב"ד, לתואר מפוקפק שלא כאן המקום לתארו.
במשיכת קולמוס הפך הוא להיות עמראץ מדאורייתא ששם שמיים מתחלל על ידו רק כי פסק פסיקה הלכתית לא כמו שהם היו רוצים שיפסוק להם.
כאילו עמדו עם שמאלץ של הרינג, והיזו עליו שבע פעמים באמרם לו אתה לא ראב"ד אלא רע-בד, הפך הוא על ידם למחרב הדת.
קטונתי מלהכניס ראשי לויכוח ההלכתי בין ענקי הלכה בסוגית קברי קדמונים שאולי ישנם במקום מסוים בו רוצים לבנות בתים לחיים, אבל חובה על כל אחד למחות נמרצות כאשר משמיצים בראש כל חוצות רב וגדול בתורה רק כי פסיקתו לא מסתדרת לביזנעס או אפילו להשקפה של מאן דהוא.
המרחב הציבורי החרדי הפך כבר מזמן למרחב שלא מפסיק לספק כותרות של מלחמות אחים אלימות המזכירות את מלחמות השבטים בין שבטים אינדיאנים או אפריקנים.
כל עוד לא נקבל החלטה לעצור את הטירוף ולהוקיע את מחרחרי הריב מתוכינו ונמשיך לאפשר למיעוט מסואב להכתיב את סדר היום שלנו, ימשיכו להרים ולהוריד קרני רבנים בהינף קולמוס של לבלרים המתעוררים בשעה שאברכים יוצאים להפסקת צהרים.