אל תלכו לשום מקום כי תכף נעסוק כאן בכל מה שהתקשורת הישראלית טחנה עד דק: מספד האבל שהפך לפסטיבל, פולחן האישיות שחוזר אחרי למעלה מעשור וכמובן, הבחירות לרשויות המקומיות שהרבה גופים תלויים בהן – ולא רק של דרעי ואיווט.
אבל לפני שנתפזר לכל עבר כמו ההמון בעצרת, אי אפשר שלא להתייחס, בפתח מושב החורף, לחשרת העבים שנצברת מעל לראשנו. אל תתנו לשמש הירושלמית שחיממה את עיר הבירה ביום פתיחת המושב להטעות אתכם. זה הולך להיות מושב רע ומר, גרוע מאלו שקדמו לו.
לא מדובר רק בגיוס שמחכה לנו בקצה מנהרת הטרור הפוליטית, בעוד ארבע שנים. גם בעניין הזה, האופטימיות הזהירה שגילה לאחרונה חבר ועדת שקד, אריאל אטיאס, באשר לתוצאה הסופית, אותנטית כמו הערכתו האופטימית באשר למצב בריאותו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, אחרי שנפל למשכב, ממנו לא קם.
יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין, הסביר השבוע (בראיון ל'ידיעות אחרונות'), ברור-ברור, ככה שנבין, שיש שיתוף פעולה טוב בין איילת שקד מהבית היהודי לבין עופר שלח מיש עתיד, ולפיכך התוצאה הסופית של המתווה תיטה לטובת יש עתיד: "יש עתיד תוותר לבית היהודי והליכוד על חוק משאל העם ותקבל את חוק הגיוס", הוא הוסיף והסביר. אז מי אמר שאין לבית היהודי סדר עדיפויות?
האמת היא שהסוגיה שמטרידה כיום את ראשי הישיבות והכוללים אלו לא חוקרי המשטרה הצבאית, אלא פקידי אגף הישיבות במשרד החינוך. בתוך החור השחור של פטירת מרן ששאב אליו את כל כותרות החדשות, נבלע גם הסיפור על עושק כספי הישיבות.
צמד האחים לפיד ובנט, הם גם המתכננים וגם המפגעים של אירוע הטרור המשמעותי ביותר שאירע לעולם התורה מאז כינון הממשלה. זהו אותו בנט שהגיע לנחם את בני מרן, כמו נהג-דורס שמגיע במהלך השבעה לנחם את בני משפחת הנדרס. הגר"ד יוסף, היחיד מבין האחים לבית יוסף שאין לו מחויבות רבנית-ממלכתית, הורחק מהחדר כדי שלא ישגר את הביקורת שנותרה באשפת-החיצים, מביקורו של ראש-הממשלה (באותה נשימה עצמונית, יש לגנות בכל פה את ההתנכלות האישית לסגן השר בן דהן. ביקורת לגופו של עניין אינה מצדיקה אלימות לגופו של אדם).
ערב ראש השנה, כשהתברר למנהלי הישיבות הציוניות שקיצוצי ממשלת בנט-לפיד פוגעים גם בהם, עלתה שוועתם השמימה. ביחד עם קולות השופר נשמעו תופי המלחמה ובנט נאלץ לצאת מגדרו ולהבטיח כי יקטין את הקיצוץ במעט, ויחזיר מאה ושלושים מיליון לתקציב הישיבות.
בנט הבטיח להשתדל, לפיד לא הבטיח לקיים. הסכסוך המשפחתי שפרץ בין השניים ידוע. אבל כמו בכל סכסוך בין אחים, 'הסולחה' הרבה יותר מעניינת מהמריבה, וההתפייסות הזאת, מסתבר, הייתה על חשבוננו: בנט התחייב לתקצב את מחצית הסכום מהכסף הקואליציוני של הבית היהודי. לפיד בתמורה הביע הסכמה להוסיף את החצי השני אך הציב תנאי מתלה: שינוי נהלי התמיכה, והוספת קריטריון שיאפשר לתעדף משמעותית ישיבות ציוניות.
הביקורת על פולחן האישיות של היו"ר, נשמעת בכל שיחת חולין ומבעבעת בכל שיח פרשנים: הדרת ישי ודחיקתו לקצה הבמה, כאשר שלוש-עשרה שנות נאמנות נמחקו כמו מניית 'שמן' בבורסה; ההאדרה העצמית המופרזת; התיאורים המופרכים של נאמנות ללא גבול – כאילו ש"ס לא אוימה בהקמת מפלגה מתחרה בחייו של מרן הגר"ע
את הפרט הקטן הזה, בנט ויח"צניו במגזר שכחו לספר לנו. לפיד התנה את התקצוב בכך שנהלי התמיכות ישונו, 'עובר לעשייתה' של העברת הכסף לישיבות. בבית היהודי אימצו את הדיל בחום ואפילו הסבירו ללפיד שלטווח הארוך, זה יפגע בחרדים הרבה יותר מקיצוץ מיידי.
הנוסחה עליה סיכמו בנט ולפיד הייתה קשיחה. ביום שהתבחינים יפורסמו לעיון הציבור, יתחייב האוצר להעביר סך שישים וחמישה מיליון. ההעברה בפועל תתבצע בו ביום שהתבחינים יאושרו, ולא רגע אחד לפני. זה מה שנקרא: ייקחו (מהחרדים) יקבלו (לעצמם).
וזה בדיוק מה שהתרחש בוועדת הכספים. הגדלת תקציב הישיבות אושרה במקביל להחלת הקריטריונים החדשים. בבית היהודי ניסו להציג זאת כיד המקרה. הם עשו את שלהם והעבירו את הכסף לישיבות, אבל לפיד, נעבעך, כפה עליהם קריטריון כגיגית, לדבריהם.
לא מיניה ולא מקצתיה. ההיתממות הזאת, היא שיאו של מופע האימים שמציגה לנו הסיעה הצינית-דתית בקדנציה הנוכחית. לא כפייה הייתה כאן, אלא כיפה אדומה. את המשמעות יבין מעתה ואילך כל אברך ובן ישיבה.
הפגיעה הקשה, הבלתי מדתית וחסרת התקדים בתקציבי עולם הישיבות הקדושות, היא המהלומה הכואבת ביותר שהנחיתה עלינו שלישיית ביבי-בנט-לפיד. כאשר ש"ס ויהדות התורה ישבו על סיר הבשר, הן לא העזו לפגוע כך בעולם התורה הציוני.
רק כדי לסבר את האוזן ולתת למספרים לדבר בעד עצמם, הנה לכם כמה נתונים: בעוד תלמיד ישיבת הסדר יתוקצב בכ-1200 שקלים ותלמיד ישיבה ציונית יתוקצב בכ-900 שקלים, הרי שתלמיד ישיבה חרדית יתוקצב בלא יותר מאשר 240 שקלים. קצת יותר מרבע מרעהו הציוני-דתי, וחמישית מחברו הסרוג בישיבת ההסדר.
לתיאבון של הבית היהודי על חשבוננו אין גבול. לא רק את מימון המנה עיקרית, אלא גם את תקציב הקינוח הם גוזלים מפת הקיבר של עולם התורה. ברגע האחרון, דאגו בבית היהודי להכללת קריטריון נוסף שמאפשר לתקצב תלמידת אולפנה בכ-600 שקלים (יותר מכפול מתלמיד ישיבה חרדי) על חשבון תקציב הישיבות. המהלך הזה נועד לאפשר לבנט לעמוד במילתו ולסייע למנהלי האולפנות להתמודד עם הקטנת השתתפות ההורים בתשלומים. הנה כי כן, גם האדרת בנות הדתי-לאומי, נעשית על חשבון הדרת בני הישיבות החרדים.
תשלומי ארבעה וחמישה
המאבקים הפנים חרדיים על האחיזה בהגאים, מתנהלים בה בשעה שהספינה מיטלטלת במים סוערים, נקובה בכל דפנותיה. ח"כ מוישה גפני היטיב לבטא את התחושה, בציניות שאין רצינית הימנה: "תראו במה מתעסקים אצלנו ברחוב, בשעה שאנחנו מתמודדים כאן עם מכירת חיסול של עולם התורה", הוא סינן בוועדת הכספים.
גפני הסולד מכל גילוי של מחלוקת ליטאית פנימית, מעדיף במדיניות של בת יענה, לטמון את ראשו בחולות ועדת הכספים - בה אינו חבר רשמי. לצידו יושבים גם יענק'ל ליצמן, שאין לו בעולמו הפוליטי אלא דל"ת אמות של בית שמש, ואיציק כהן מ'ח"כי הנרות', שנרתם למאבק ואו-טו-טו יניח במרכז הוועדה נר זיכרון לתקציב שנקבר.
כל שאר החברים, ובעיקר הקודקודים בש"ס, עסוקים עד מעל לראש בענייני הקבורה והתנועה (שהפכו לאחד). אבל גם הנסיבות המקלות, לא פוטרות את שאר הח"כים החרדים מלהשיב לאשמה: לאיפה הם נעלמים כאשר כל הדברים הנוראיים הללו מתרחשים?
חלקם מסבירים שממילא אין עם מי ועל מה לדבר. שהרי גם כאשר חברי הכנסת מגיעים לוועדה ונושאים את קולם בנהי, הכל עובר חביבי, באדיבות קואליציית ביבי. חברי הכנסת של הבית היהודי מעבירים את הגזירות אחת-אחת, בעוד לעצמם הם מחלקים גזרים.
מהבחינה הזאת, יש דברים בגו. הנשק הקונבנציונאלי בו משתמשים חברי הכנסת החרדים, אכן נראה יותר ויותר כלא אפקטיבי. מה שנותר לפיכך, זה לשלוף מהארסנל את החומרים הבלתי קונבנציונאליים, בלי פיקוח ובלי קיפוח.
בשעתו נכתב במדור זה על כפל התקציבים והתמיכות ממנו נהנים המוסדות הדתיים-לאומיים. מי שבקיא בנתונים טוב מכולם, הוא יו"ר ועדת הכספים לשעבר ח"כ מוישה גפני, שהפטיש בו אחז בקדנציה הקודמת, מוטח כיום בראשנו.
בשבוע שעבר הוא דיבר, במהלך ישיבת הוועדה, על מעשים פליליים שכרוכים בהעברות כספים למוסדות המזוהים עם הבית היהודי. מי שמכיר את גפני יודע שגם בעידנא דריתחא, הוא לא יוציא מפיו אמירה שאינה מגובה.
הסיפור שמסתתר מאחורי האמירה המאיימת, נוגע להעברת 28 מיליוני שקלים מתקציב משרד הביטחון לישיבות ההסדר – דרך משרד החינוך. בלשכת גפני טוענים, כי בדיקת עומק שערכו העלתה שהחלוקה בוצעה בניגוד להוראת חוק יסודות התקציב.
לטענתם, העברת הכספים התבצעה, בלי פרוטוקול ועדת תמיכות של משרד הביטחון ובלי המסלול הנדרש - הפתלתל כמו דרך גישה למאחז - של העברת התקציב לרזרבת המדינה לאחר אישור של ועדות הכספים והחוץ והביטחון, ומשם למשרד החינוך.
ישיבות ההסדר, נהנות מהסדרים מופלגים נוספים: סעיפי תקצוב בעייתיים נוספים מאפשרים כפל תמיכות גם על תקופת החיול, וכפל תמיכות לתקצוב הפנימיות, ניתן על פי הטענה, בניגוד לחוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. זה כבר לא תשלומי כפל, אלא תשלומי ארבעה וחמישה.
כאן צריך לעצור ולציין, כי במשרד החינוך טוענים בתגובה שבשנת הכספים הנוכחית, הועברו לישיבות ההסדר רק 15 מיליון שקלים, בהתאם לפרוטוקול ועדת התמיכות מטעם משרד הביטחון.
אבל ישיבות ההסדר הן המיקרו. במאקרו, נאספה בשבועות האחרונים מאסת נתונים שחשיפתם לאור השמש עשויה להמיס את משמני החמאה התקציבית הבית היהודי.
ב'מלון הבית' של פגישות השידוכים בין בני הישיבות לבנות הסמינרים בירושלים, אפשר לדרג את קצב ההתקדמות בהתאם לאווירה. איווט נתן תחושה של 'פגישה אחרונה', ממש לפני סגירה. יהושע פולק עשה קולות של פגישה ראשונה-שנייה
הנתונים הללו הועלו על הכתב, במסמך בן שלושה עשר עמודים, שמהווה מעין 'דו"ח טליה ששון' החושף את מפת הדרכים של תקצוב המוסדות הדתיים-לאומיים. אחרי שתלוטש, תועבר הסוגיה לדיון בוועדה לביקורת המדינה, בראשה עומד ח"כ אמנון כהן מש"ס.
בשבועות האחרונים זכה אמנון כהן למחיאות כפיים תקשורתיות אחרי שקרא לפתיחת ערוצים ספורטיביים לקהל הרחב. נותר רק לקוות שאת אותו מרץ הוא יפנה גם לסגירת ערוצי התקצוב הכפול. אז נכון שהתקשורת החילונית לא תצא מגדרה, אבל אנחנו מבטיחים, אמנון, לפרגן עם מחמאה הגונה.
קנה לך חבר
ההינזרות בת השבוע מעיסוק בתככים הפנימיים בש״ס עם הסתלקות מרן, כללה את העיתונות החרדית הכתובה אך לא את העושים במלאכה בש"ס עצמה. הטקסטים היו פוליטיים, כבר על בימת המספידים בהלוויה. כשדרעי דיבר על מועצת החכמים המאוחדת הוא חישב שבעה צעדים וימים קדימה, על צירוף ידידו משכבר הימים הגר"ד יוסף למועצת החכמים.
על הקשר בין השניים שהחל בישיבת חברון (לא בדיוק כור ההיתוך הספרדי שדרעי הרבה לשלוף במסגרת קמפיין 'השד העדתי'), נכתבו אינספור מאמרים ואפילו ספרים לא רעים. הרב דוד יוסף נשכב עבור דרעי על הגדר, וכשדרעי הודח, גם החבר הטוב הסתובב ברחוב הקבלן עם סוג של קלון. כעת, עם השבת השליטה על הממלכה – הגיעה עת פירעון.
ניתן לומר שהנזר הוסר עם הסתלקות מרן אך העטרה הוחזרה - כשדרעי שב לשלוט ללא עוררין בתנועה, ביחד עם החבר הטוב משכבר הימים. דרעי המתחדש אינו רק יו"ר התנועה. מעתה הוא גם יו"ר מועצת החכמים בזכות השפעתו האדירה על החברים.
הביקורת על פולחן האישיות של היו"ר, אינה נחלתו הבלעדית של אלי ישי. היא נשמעת בכל שיחת חולין ומבעבעת בכל שיח פרשנים. ישי לא יודע את נפשו לנוכח מה שמכנים בסביבתו, רוח רעה של אווירת חיסול חשבונות וניצול ציני של אווירת האבל.
לתיאוריה הזאת לא חסרים סימוכין: הדרת ישי ודחיקתו לקצה הבמה, כאשר שלוש-עשרה שנות נאמנות נמחקו כמו מניית 'שמן' בבורסה; ההאדרה העצמית המופרזת; התיאורים המופרכים של נאמנות ללא גבול – כאילו ש"ס לא אוימה בהקמת מפלגה מתחרה בחייו של מרן הגר"ע, ולבסוף, מינוי החבר האישי לחבר המועצת.
התסכול המובן של ישי, נראה לעיתים אותנטי יותר מהאבל של כמה מהחברים, שנשנקו בכל הערוצים באותם קטעים. כמה מהם נראו כמו החזן בתפילת הימים הנוראים שבמחזורו מסומן: כאן צריך לבכות. ההספדים (לדרעי) בתום השבעה, יכולים להתחרות בנקל בעצרת הצדעה למנהיג קים ג'ונג-און בבירת צפון קוריאה פיונגיאנג. נאמנותו של ישי נמחקה, קריאת התיגר של דרעי נגד ש"ס נשכחה. הוא היה, הווה ויהיה גדול הנאמנים. אין עוד מלבדו.
בסביבתו של דרעי מסבירים שברירה אחרת לא הייתה, והבחירה היא בין היררכיה לאנרכיה. או שליטה ביד ברזל, או היווצרות חלודה והתפוררות של המערכת כולה. לא קל לנהל סיעת שלומי אמונים ספרדית, לא פשוט לדלג בין הבאבות והחצרות מנתיבות בדרום ועד נהריה בצפון.
ערב עצרת ההספד, ציינו בסביבתו של דרעי כי גם מרן הגר"ע יוסף עצמו, הפך את ההצבעה לש"ס לחלק בלתי נפרד מההוויה התורנית. בהלווייתו של רבי עמרם אזולאי, שהתקיימה ימים ספורים לפני אחת ממערכות הבחירות, ביקש מרן משומעי לקחו להתחזק ולהצביע ש"ס.
ואולי כאן בדיוק שורש הבעיה - בגופה של ההשוואה. כי כשמדובר היה במרן, לא היה צל של ספק בדבר מניעיו הטהורים: להרבות תורה בישראל. כאשר בשועל פוליטי כדרעי עסקינן, מותר להטיל ספק, חובה לחשוד במניעים נסתרים. מי שבחר להקדיש את חייו לפוליטיקה, אינו יכול לצפות שיתייחסו אליו בפרמטרים של מרן שר התורה, שהמהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה.
ברחוב הנשמות הטהורות
בשבועיים של הסתבכות בסמטאות שכונת שערי חסד, למד איווט ליברמן על הציבור החרדי, יותר ממה שהכיר במשך שני עשורים של קשרים פוליטיים ענפים. בהרבה דברים נחשד ליברמן, ובכמה זוטות הוא אפילו הואשם, אבל בעודף פראייריות, איש לא חשד בו מעולם. לשיחות עם נציגי רשימת 'בני תורה' הוא הגיע בידיים נקיות. נכון לכתיבת השורות, הידיים ריקות.
איווט הבין שהמפתח לנעילת התמיכה בליאון – הוא הורדת מועמד הקש אפשטיין מהמירוץ. ההתמודדות שלו, מספקת תירוץ לחסידויות אחרות שיושבות על הגדר. לכן החליט איווט להפשיל שרוולים ולהיפגש ישירות עם עסקנים שמחזיקים ביד השפעה פחותה מקבלני קולות זוטרים. בשבועיים האחרונים, הוא עובר ושב ברחוב הנשמות הטהורות של אבירי ההשקפה.
למפגשים הללו הוא הגיע עם רזומה של מי שמילתו מילה. אבל לך תעשה עסקים עם אנשי ירושלים של מעלה-מטה, שגם קודים של עולם תחתון, הם עבורם רק בגדר המלצה.
מאמצע השבוע שעבר מוצא עצמו איווט מסובב בהבטחות. ברביעי האחרון, שוחחתי עמו ושמעתי אמירה ברורה: "ישבתי עם נציגי בני תורה והגענו להבנות שיאפשרו את הורדת הרשימה תוך יממה". בלילה שלמחרת, פגשתי את צמד מובילי המו"מ מטעם בני תורה, יהושע פולק ודוד סגל, בלובי של מלון רמדה בירושלים: "שום דבר לא סגור", אמר פולק והראה את מספר הטלפון של ליאון על הצג.
ב'מלון הבית' של פגישות השידוכים בין בני הישיבות לבנות הסמינרים בירושלים, אפשר לדרג את קצב ההתקדמות בהתאם לאווירה. איווט נתן תחושה של 'פגישה אחרונה', ממש לפני סגירה. יהושע פולק עשה קולות של פגישה ראשונה-שנייה.
בשבועיים של הסתבכות בסמטאות שערי חסד, למד איווט על החרדים, יותר ממה שהכיר במשך שני עשורים. בהרבה דברים נחשד ליברמן אבל בפראייריות, איש לא חשד בו מעולם. יש לו רזומה של מי שמילתו מילה. אבל לך תעשה עסקים עם אנשי ירושלים של מעלה-מטה
קיתונות של בוז הטיחו בעבר הקרוב והרחוק לבלרי רשימת 'בני תורה' בחרדים החדשים-העובדים. בעניין הזה, אפשר לשלוח את אנשי הפלג הירושלמי לקורס-אחריות מזורז אצל 'החרדים העובדים', אנשי טוב. הטובניקים לא מספסרים בקולותיהם, לא מבטיחים את אותם הרים וגבעות גם לברקת וגם לליאון. אולי בגלל זה, מבין שתי הרשימות החרדיות שרצות עצמאית למועצת העיר ונאבקות על זכות הקיום, הטובניקים, נתפסים כהרבה יותר אחראיים, הרבה פחות מניפולטיביים.
נחזור לאיווט, שתוצאות הבחירות לראשות עיריית ירושלים ביום שלישי הקרוב, הם מבחינתו סוג של הכרעת דין פוליטית. "יש לי את כל הרשויות בארץ על הראש, אבל חצי מהזמן אני מקדיש לירושלים", הוא אומר. לא קל לבלות שעות על גבי שעות, עם טיפוסים ירושלמים שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטאות אפלות.
ברחוב החרדי יש תחושה שליאון מול ברקת זה ספק מול ודאי. מי שסוגר עם ליאון לוקח סיכון. מי שקורץ לברקת הולך על בטוח.
"ברקת מנסה לעשות רוח ויחסי ציבור, אבל אנחנו עובדים בשטח, מבית לבית, ויש לנו נתונים מדויקים", משיב ליברמן ומציג נתונים, "נכון לרגע זה, יש לנו ברחוב החילוני, קרוב לארבעים אלף קולות ברזל. לא מהגורן ומהיקב, אלא מוועדי עובדים, מהמגזרים (בעיקר הרוסי והאתיופי – א.ב.). אני מדבר על פילוח ברמת המצביע, קול-קול, בית-בית".
בסקרים זה לא בא לידי ביטוי...
"לא הייתי מתרשם מסקרים מוזמנים ומוטים. לנו יש סקרים אחרים ונתונים שונים. אתה מדבר עם ירושלמים ורואה את זה, אתה שומע את הקולות. לאנשים נמאס מהאשפה ברחובות, מבזבוז המיליונים ל'שואו' על חשבון שירותי הניקיון".
אצל שחקן הטניס ליברמן, בלי מעט רוח ספורטיבית קלילה אי אפשר: "אפילו אשתי, סיפרה לי היום שהיא הלכה לאסוף את הנכדה מהגן ועשתה סקר עצמאי. היא שאלה את נהג המונית, את הגננת, את המלצרית בבית הקפה במושבה הגרמנית – כולם השיבו לה שהם מצביעים ליאון".
עוד לא נמצא נהג המונית שיסתכן וישיב לאשתו של איווט את התשובה הלא נכונה...
"אני לא מערב את בני המשפחה בפוליטיקה", הוא אומר ואולי רומז לשותפו הבכיר לרשימת הליכוד-ביתנו שלא הביע תמיכה רשמית בליאון, "מעולם לא עירבתי את משפחתי בפוליטיקה ואף אחד לא מכיר את אשתי. אבל בוא נדבר רגע ברצינות, אני קורא נתונים, יודע לנתח אותם, והתחושה שלי היא כמו ב-96', כשהסקרים הכתירו את פרס בפערים עצומים, וקיבלנו את ביבי".
יש כאלו שמדמים את המערכה דווקא למערכת הבחירות האחרונה לכנסת, שהיא אגב, הרבה יותר קרובה...
"אז בוא נדבר על מספרים. יש כיום בירושלים מאה ושלושה אלף קולות חרדים. מספיק שנביא תשעים אלף מהמגזר החרדי ועוד ארבעים-ארבעים וחמישה אלף מהחילונים וניקח את הבחירות. בציבור הכללי יש לנו את הקולות האלו ואפילו יותר, אני בטוח שגם הציבור החרדי יתלכד ברגע האמת מאחורי ליאון ויעשה סוף לשלטון הפטרוני של ברקת".
נחיה עוד שבוע ונראה. בינתיים אתה הגורם הפוליטי היחיד בישראל שמצליח לדלג בין שערי חסד לחזון-איש...
"כי יש לי מילה, ואני מכבד את כולם, אבל אם אתה רומז לכך שאהפוך לעושה השלום של הציבור החרדי, התשובה שלי היא: לא, תודה".
טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.