כולנו מכירים את העכבר, הוא מציץ מהסדקים, אוכל משל אחרים, מזיק במרחב הציבורי, אבל יודע לקשקש בזנבו. כשהחתול ירדוף אחריו הוא יקרקר בקול גדול ויברח לכל עבר, בדרך ייצור נזק גדול יותר מקודם לכן. לפעמים זה שווה כדי להכחידו מהסביבה.
אנחנו רואים את האנשים, שכמו עכברים מציצים מפינות, חורים וסדקים, הם נרכשים על חשבון אחרים לפי מחיר אותו עושים לביתם. במרחב הציבורי אפילו זה של הקהילה שלהם - הם פוגעים מבלי שישימו לב. ובשעה שמניחים לפניהם את העובדות הם מתקשקשים בקול, מגבים את המזיקים ומביאים נזק גדול יותר.
בימים האחרונים תמונה זו נשקפת במלא עוצמתה, היא זועקת בכלי התקשורת, אבל הרבה יותר מכאיבה בגני הילדים.
אמת, צדיך לעשות כל מה שניתן על מנת שדברים שניתן להסדיר יוסדרו, לשם כך צריך לעבוד. אולם אין להתעלם מהחסרונות, בפרט אותם שנוצרו מכוח אידיאולוגיה מושחתת.
'האויב הגדול ביותר של האדם זהו הוא עצמו' כהשאלה ממשפט זה ניתן לקבוע במדויק כי האויב הגדול ביותר של המגזר החרדי בפעילות הציבורית אלו אנשים מהקהילה פנימה.
אותם מזיקים יודעים לקשקש זנבם בגאווה, לפעור פיהם מול כל מיקרופון הנקרא בדרכם, הם בוודאי יודעים טוב מהאחרים מה נכון ומה לא עבור כולם. גם בכתיבה "מדויקת" המחסירה פרטים רבים הם מלומדים להסביר כאחרוני הפלספנים מדוע כולם רעים.
יש דברים כאלו בטבע האנושי. אנחנו אוהבים לבקר את עצמנו, את הסובב אותנו. הנציגים שלנו חייבים להיות טובים פחות מכל אחד אחר 'לדעתנו'. להערותינו ודעותינו אנו חייבים ליתן במה ציבורית, כזו שתשכנע כל דרדק כי שלנו הם הרעים.
"כאשר האדם אבי ההרס 'ההרס העצמי' פוצע את עצמו פצע זה הוא המכריחו לחיות" כך אמר ניטשה מוכללים בדבריו כל אותם פוערי פה למיניהם. המוקש העיקרי הינו כי 'בפוצעם' מעבר להענקת אי-אלו חיים לעצמם, פוגעים הם באנשים סביבם.
זוהי הפוליטיקה, היא המדלגת מעל מחסומי המציאות. מגדירה אחרת מצוקות ומדרגת אותם שונה מהדירוג האמיתי שלהם.
אלו הם האינטרסים האישיים, אלו היודעים לשבור מחיצות קיימות, מתעלמים הם מהאחר – גם כשהוא אח ביולוגי, אח לדרך.
בושה במיטבה.
ההצבעה החרדית למי?
לפני כשנה יצאתי מביתי להצביע בבחירות לרשויות המקומיות. הפתק אותו הכנסתי למעטפת ההצבעה בקלפי היה אותו אחד עליו הצביעו מנהיגי הציבור החרדי כאותו שחייבים להכניס, ברגע שהם קבעו זאת הפכה ההצבעה מבחירות לוועד בית, להצבעה של ערכים – מזכות הצבעה הפכה לחובת הצבעה.
בימים שלפני ובאלו שאחרי נשמעו הרבה קולות, כאלו המערערות אחרי אותה החלטה של גדולי התורה, קולות שבאו מן המגזר פנימה. קולות נוספים נשמעים מאנשים פרטיים שונים, כאלו שקבלו את כוחם מאנשים חילוניים, אותם הסבורים כי הם שם בכדי להציל מן הארי, אבל הם יהלכו אימים על ומעל לראשם של נציגים שנשלחו על ידי המנהיגים התורניים. מבחינתם, הם מבינים טוב יותר מישישים היושבים בהיכלה של תורה.
הזכירו נא לי מי יעשה יותר למען הקהילה, אותם המקבלים את כוחם ממנה או אותם המקבלים את כוחם ממנהיגים שהאינטרס הציבורי שלהם אינו כולל בתוכו את הציבור החרדי ובדרך כלל אף נוגד (אותם אלו שאלמלא האלקטורט החרדי שההוכחה לקיומם הם מספר הנציגים שהוכנסו על ידם לא היו נזקקים להם – הוכחה לעובדה שמשתמשים בהם). אותם מלחכי פינכה המשלחים לשונם ויודעים לומר מי מסייע ומי אינו, הם אלו המונעים מהקהילה שלהם עצמם את המגיע להם בצדק והם מכת החנפים.
מן הראוי להזכיר לאותם אנשים שאלמלא הייתה נציגות חרדית הם לא היו נזקקים לאותה לשכה בה הם יושבים. שוכרים אותם רק בגלל הנציגות הקיימת ובינתיים הם שווים כל שקל.
בימים האחרונים בהם ילדים וילדות קטנות מוצאים עצמם בגנים במקלטים ובקומות בהם לא ראוי לאכלס אותם מבינים אנו יותר כמה צדקו אלו הרואים למרחוק. כמה דייקו הם במלחמתם כי כל אחד אחר פרט משלוחיהם ידאג לכבודו ולמען עצמו ואת עובדת היותם "נציגי ציבור" לטענתם ישאירו הרחק מאחור.
להכיר במסייעים
לפני תקופה קצרה הייתי מעורב במס' מקרים שנצרכו סיוע/יעוץ ציבורי של נציגי הרשויות. באחד הפעמים נכנסתי עם אדם נוסף לחדרו של שליח הקהילה החרדית בעיריית ירושלים, היו זמנים בהם חשנו חוסר נוחות בפנייתנו אליו כאל אדם שאנחנו זקוקים לו, התחושה שהוא השרה בנו הייתה כאדם שחובתו לסייע גדולה מזכותנו לפנות אליו נדמה היה כאילו הוא זקוק לנו.
מקרה נוסף בפנייה לנציג ציבור אחר, היה זה מהלך שנצרך היה להיעשות, בכל שלבי הביניים זכר הוא שמחזיק בתפקיד מכובד ועסוק במגוון נושאים רחב מאוד להתקשר ולדווח על התקדמויות או על האטות בקצב, אם לא יכול היה להתקשר בעצמו היה זה עוזרו שעשה זאת בשליחותו.
אלו דוגמאות קטנות מעשיה גדולה.
המחויבות שלנו לנציגות ולמעמדה
האם מישהו מאיתנו סבור שאלמלא הייתה נציגות חרדית בכנסת וברשויות המקומיות היה נציג אחר שמביט לעברנו בכלל?!
ישנם המתעקשים לומר כי בלעדי הנציגות החרדית לא הייתה זכות קיום למפלגה כיש עתיד והשיח הציבורי בסוגיית יחסי חרדים/חילוניים לא היה נשמע.
צודקים הם אותם אנשים. בלעדי נציגות חרדית השואבת את כוחה מתוך המגזר פנימה ועושה מהלכים באחריות ציבורית וממלאת אחר הוראות המנהיגים התורניים, היו מצטרפים אנשים רבים מקהילת החנפים לנציגות ציבורית ואותם חובשי כיפות היו מוצאים דרכים להניח את דעתם של מנהיגים שדת תורה וישראל רחוקה מהם והקהילה החרדית הייתה מוצאת עצמה משוללת זכויות. יאיר לפיד לא היה נצרך!
צודקים גם אותם הטוענים כי יש צורך להפנים את הדמוקרטיה ולקבל את העובדה שנבחר אדם כזה או אחר לראשות עיר. הם גם צודקים שצריך לכבד אותו ולנסות לפעול מולו בכדי להשיג את הנצרך והאפשרי. אבל לוותר ולמחול על כישלונותיו? לאפשר לו לפגוע פעם אחר פעם בחברה החרדית?!
אלו המדברים על עבודה הם אלו המואסים בה. הם מעדיפים לקבל את מה שמגורד עבורם ומוחלים על מה שנצרך עבור שכנם.
ההרס העצמי אותו נוטעים לבלרים מושכים בעט או דמויות פופוליסטיות שונות המשמיעות קולם וזקוקים ליצור פופוליזם זול באמצעים פרובוקטיביים מחייב אותנו לחשוב על הדברים במבחן התוצאה ואלי אף להרהר בקול על הנזק אותו הם יוצרים.
יש לנו האנשים הפרטיים הרבה מאוד זכויות. יש לנו זכות להעיר ולהאיר, יש לנו זכות להביע דעה. אבל לזכות זו ישנם מגבלות. הראשונה שבהם היא הזכות לומר אחרי שמנהיגי דור הכריעו, הם הנושאים על כתפם את האחריות הציבורית, הם שדעתם נקייה וגרונם מדבר תורה, רק להם יכולת ההכרעה. המגבלה הנוספת היא העובדה כי אין לנו את היכולת להרשות לעצמנו לומר ביקורת ברמה כזו שתגרום לאחרים לערער אחר המחויבות לעבות את הנציגות החרדית, בלעדיה יהיה הנזק גדול מהתועלת.
הנציגות החרדית העוסקת בימים אלו בכל דרך על מנת לשמר את מעמד החברה החרדית ובמאבק על זכויות הקהילה אותה הם מייצגים ראויה בימים אלו לכתף תומכת ולאמפתיה מכל מקום אפשרי. המלחמה שהם עושים למעננו, נכונותם להתבזות למען המטלות ראויים לכל שבח. להם נאמר כבוד הוא להיות נושאי 'דגל המצוקה'.
ומנגד, אותם מתקיפים, היודעים לנפנף בעבודות מסוימות בהם הדרך צלחה בסיועם של הנציגות החרדית, אולם רומסים זכויות אחרות ראויים הם לכל גינוי.