אז מה ה'בלפור' שלך? / טור אישי, לסיכום החג

גם שיחה בטלה שלו בדרך כלל כוללת איזו שהיא העברת מסר חידוד או תוספת הבנה בסוגיא זו או אחרת. ושוב, בלי ציניות, הוא באמת מאוד מאוד נורמלי בסגנונו, בחשיבתו ובדיבורו. איש מאד ממוצע בדעותיו לא מוקצן, פשוט נורמלי.

אולם בכל הנוגע לקורונה, הוא הציג עמדה בלתי מתפשרת. היה ברור לו כשמש שפיקוח נפש דוחה הכל. והכל כולל הכל. בסיפור הזה אסור להתפשר, הוא הסביר בלהט, ואכן הוא וכל משפחתו הסתגרו בביתו.

מנייני המרפסות והחצרות

עוד בגל הראשון (מי זוכר), בעודנו ספונים בבתים, כמעט ואין איש נע וזע מביתו ועוד טרם התגבשו להם מנייני החצר, מנייני מרפסות היו הלהיט ('מה טובו אוהליך' במובן האחר; קצת מרפסת למרפסת, חלון אל חלון, וכשהחזן רוצה להתחיל חזרת הש"ץ אני מוצא את עצמי כמעט משקיף אל הקודש פנימה: אולי הוא בכל אופן הוא עדיין בחדר).

אני נזכר שבליל חג הפסח, אחרי שסיימנו תפילת ערבית והלל, התעכבתי כמה דקות עם השכן ממול, ואם ההוא מתחת ומעל... קיצער, כולם כולם. ואשתי ממתינה לי בתוך הבית. לפשר תמיהתה, הייתי חייב להסביר שהמנהג להתעכב כמה דקות אחרי התפילה הוא חלק אינטגרלי מהתפילה, כך שלא שייך לוותר עליו גם עכשיו ממניין המרפסות.

ברגע שמקבלי ההחלטות החלו איכשהו לשחרר, נהגנו בהיסוס רב (שמרנים, כבר אמרתי? ועוד איך...). מניין מצומצם למטה, וכל השאר מצטרפים רק מהמרפסות. איכשהו אני ממונה הקורונה, כך שאין אחד מכיר את חברו תוך ד' אמותיו.

ה'בעל קורא' עומד בגפו, שתי מסכות על פניו, אחת אטומה על פיו ואפו והאחת שקופה (שומר פיו, לשונו, עיניו, מצחו וסנטרו - שומר...). עוד שבוע עבר, ואיך שהוא המרפסות צנחו להן מטה. כמובן גם הן כל אחת בגזרתה שלה. והשכנים בתוכן. מוקפד אמרנו? על קלה כחמורה... היו שהגדירו אותנו א פרומערס פון די קורונה.

א פרומער פון די קורונה

כולנו כבר היינו למטה. בעצם כמעט כולנו, חוץ מהכהן המבוגר מהקומה השלישית, השכן שמתחתיו המבוגר אף הוא. וההוא... כן ההוא. השכן החושב. הוא הסביר שזו תקופה שלא עושים הנחות ואי אפשר לדעת איך ומה, וזה ממש חב לאחרינא, אז הוא מצטרף מלמעלה.

עד ראש השנה ויום הכיפורים חזרו כל עמך בית ישראל לבתי כנסיות. אם במתווה של עשרים בחלל אחד, או קפסולות וכיסא כן כיסא לא, חוץ מכמה מנייני חצרות, שאיכשהו עדיין שרדו.

מניינים אלו הורכבו בעיקר משלושה זנים של מתפללים. גבאים, מתגלשים ומחמירים... גבאי חצרות הם אלו שבדרך כלל אי אפשר בלעדיהם (בפרט בתקופה הזאת), כך שיש להם ממש מחויבות, אז אין להם ברירה (צודקים! מי רוצה להתחלף איתם, חוץ מהם בעצמם).

המתגלשים הם אנשי הנוחות. קמים ומתגלשים, משל היתה להם מגלשה מהמיטה לחצר התפילה. אפשר לזהות אותם בדרך כלל ע"י פנס שתים המשוך להם בכל מיני זויות משונות על הפנים, לו רק זה היה תלוי בהם, הרי שכל השנה היה מניין מתחת לביתם. בעיה קטנה (שלא כל כך תלויה בהם), שאיתם אפשר בעיקר לסיים (גם בקושי), אבל להתחיל? נו נו...

הזן השלישי, אפשר לומר בזהירות, הוא הזן המובחר והאיכותי מבין השלושה. המחמירים. מבחינתם, קפסולות וכיסא כן כסא לא, זה בבחינת זילות בחיי אדם. אז הם עדיין מחמירים. ואם כל הצער, ו'גלות השכינה' ו'מקום תפילה' ושאר עקרונות חשובים ככל שיהיו, העיקרון המנחה כעת הינו "וחי בהם", וגם את זה צריך לעשות בשמחה רבה. ועם כל צער השכנים, ובעיקר השכנות שצריכות להמתין (במקרה הטוב עד כי יבוא גואל ויפנה להן מעבר צר), הלא כל ישראל ערבים זה לזה, נקודה.

והשכן, כדרכו חושב ומחושב, בסיפור הזה הוא א פרומער פון די קורונה. בצוק העיתים הוא נהפך לדמות המזוהה ביותר עם מניין החצרות. כשהועלתה אפשרות חזרה לבית הכנסת במתווה הכי מחמיר שיש, שאל: תפילה במקום סכנה? זה מצוה הבאה בעבירה, פסק.

הבלפור שלי

עד ראש השנה. בראש השנה היה לו איזה שהוא תפקיד די משמעותי במהלך התפילה. ולא בבית כנסת אחד. לפחות שניים או שלושה. מעריב שם, שחרית כאן, מוסף שם (מישהו סיפר שאפילו תשליך הוא התחזן במקום נוסף, פתוח...). כמובן הוא ביקש ש'העמוד' יהיה ליד חלון פתוח, ושהמקום של אשתו גם כן יהיה מאוורר. "שיהיה לפי כל הכללים", הסביר...

נשמת אפינו

כבר אמר מי שאמר, כי ההפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. כמובן בלי 'נשמת אף' אין חיים, ואם אין חיים אז למה לנו כללים. אז קודם נגדיר חיים, ואחר כך נעשה להם כללים.

"שמחת תורה זה החמצן של כל השנה", הסביר השכן לא אחת... וכמובן ששמחת תורה בלי ריקודים זה 'העיקר חסר מן הספר'. "אפשר לקצץ את ההקפות ל-11.5 דקות להקפה", הוסיף.

ושוב: אם אין חמצן - אין חיים. ואם אין חיים - למה לנו כללים.

מה אתם חושבים, שהוא לא רקד בשמחת תורה? אוהו איך שהוא רקד. שלא תטעו: היו כללים, למשל כפפות חובה, מרחק בטוח (מה?) ולא פחות מ-11.5 דקות לכל הקפה.

איך נפלו גיבורים...