לאחר פרסום מכתבו של הרב פירר וקריאת גדולי ישראל להתחסן, נשמעה אנחת רווחה אך גם אנקת אכזבה. התברר כי החסידויות לא מצטרפות לפסטיבל הקונספירציה.
אנחת הרווחה שייכת לחלק גדול מהציבור החרדי, אותו החלק שלמרות גלי הסתה רכובים על גלי התפרצות, ולמרות שטעם מנחת זרועה של האכיפה הבררנית, עדיין שמר על הנחיות הזהירות מכל משמר, ונחרד מגילויי הזלזול שהופגן במחוזות מסוימים, באותו הציבור היה חשש קל שעתה יגברו קולותיהם של מכחישי קורונה למיניהם או גרוע מכך של קונספירטורים מקצוענים, על הקול המאוזן, המבקש לשמור על חיי הקהילה, כלומר גם על החיים וגם על הקהילה.
עבור רובו של המגזר החרדי היה בהודעת הרב פירר צפירת הרגעה, הקול "השפוי" ניצח. אולי לדעת חלקים מן המגזר לא הייתה קורונה, או ש"שפעת עם יחסי ציבור" איננה מסוכנת דיה על מנת להצדיק את חורבן הקהילות, אך עתה יש תרופה, וזה מה שחשוב.
כמובן שעבור הקונספירטורים ומבשרי הרעה והקנוניה העולמית המאיימת להחריב את שארית ישראל, היה זה יום אבל, במבט ראשון נדמה היה כי מגמת ההתכחשות למגיפה תנצח, בפרט בקרב חסידויות מסוימות.
משבר: החסידויות ה"פתוחות" והכחשת הקורונה
כדאי להתעכב מעט על היחס שהפגינו בקרב אותן חסידויות "מכחישות קורונה" לכאורה, ובפרט על אחת המפוארות שבהן, שדווקא היא, חסידות הידועה בחיבורה העמוק לחיי המעשה ובגישה ריאלית מפוכחת, דווקא היא נשאה את ראש דגל המרד בהנחיות הקורונה, במהלך ששמט לסתות רבות בתדהמה.
ובכלל תורת החסידות שורשה כידוע בחיבור הקדושה אל חיי המעשה, בכל דרכיך דעהו וגו'. בניגוד אולי לגישות רוחניות אחרות שניתן היה לזהות בהן מימד מנותק ובלתי מתפשר.
איך דווקא מערוגת החסידות צמחה ההתנגדות המרכזית להנחיות הזהירות מפני המגיפה? ומה פשר ההירתמות המהירה -של אותן חסידיות בדיוק- למאמץ הלאומי להתחסנות מפני המגיפה אותה לכאורה הכחישו?
הדרשנים נוהגים לומר ששאלה חזקה מקפלת בתוכה גם את התירוץ, ואולי הניסיון שלי בטור זה להציע תירוץ אינו אלא פלפול דרשני מייגע ומיותר, אך הוא ההסבר -הלא ציני- ההגיוני ביותר שמצאתי.
החסידות: פשרנות או פרגמטיות?
הזיהוי של החסידות ככזו המחוברת לחיי היהודי באשר הוא שם, עלול לייצר לה תדמית פשרנית, אך כנראה שהנחה זו בטעות יסודה, החסידות כדוגמת אידאלים אחרים רבים, רואה באידאל -כלומר ברעיון- החסידי, מטרה ולא אמצעי.
במה דברים אמורים? זר מן החוץ לא יבין את פשר הנטייה החסידית לתפילה בשעה מאוחרת מזאת שנקבעה בהלכה, הוא יזהה זאת כפשרנות, כהנחה ליהודים שאינם מסוגלים לקום מוקדם ולכוון את ליבם, החסידות כביכול באה ומנחמת אותם כי העיקר הוא כוונת הלב, יהדות מתפשרת ומקילה לחלשים.
זאת אשליה אופטית, החסידות איננה מאפשרת תפילה בשעה מאוחרת יותר, אלא היא איננה מאשרת להתפלל בלי כוונה. היא תובעת מן האדם לרכז את עצמו לכדי תפילה בכוונה גם אם יהיה זה לאחר הזמן הקבוע לכתחילה. זו איננה פשרה לחלשים, זוהי תביעה מן החזקים.
כמובן שבפועל ניתן למצוא חריגות מן האידאולוגיה התובענית הזו, וניתן להתווכח על יישומה, אך זאת רק דוגמא בלתי מייצגת של האידאל החסידי המקורי.
כלומר, זיהויה של החסידות כפרגמטית וגמישה אולי נכון, אבל בסייג חמור אחד, כל עוד אותה פשרה משרתת את ליבה הפועם של האידאולוגיה. ובפירוט, כל עוד מתפלל אדמו"ר מסוים תפילת שחרית בערבו של יום מחמת בקשתו את כוונת הלב, שהיא היא עיקר עבודת ה' לפי החסידות שהרי "רחמנא ליבא בעי", הכל כדין וכשורה "קדוש יאמר לו". אבל אם רק יחשוב מאן דהוא להזיז את תפילת ערבית לשעת הבוקר מטעמי נוחות כלשהם, הרי שהוא יוקע אל עמוד הקלון.
מכאן, שהתביעה החסידית לקדש את חיי המעשה, אין משמעותה להוריד את הקדושה אל החולין, אלא לרומם את החולין אל הקדושה.
חיי קהילה : מה יותר חשוב החיים או הקהילה?
כעת ניתן להבין בצורה טובה יותר את ההתעקשות בחסידויות מסוימות לקיים את סדרי החיים כהרגלם טרם הקורונה. כבר בשלב די מוקדם זיהו באותן החסידויות כי המבנה הקהילתי מתערער עקב המגבלות, והחמימות הקהילתית -הקריטית לתפקודה התקין של תנועה חסידית- הולכת ונמוגה. מבחינת חיים חסידיים, בלי האווירה הקהילתית, מצבם הרוחני של החסידים בסכנה חמורה.
הבחירה בין החיים ובין הקהילה דחפה את החסידויות אל האידאולוגיה הבסיסית, הלא מתפשרת, התובענית, הרואה בחיי קודש רוחניים עיקר, ובכל היתר טפל. זאת הייתה השעה הנכונה מבחינתם להוכיח, כי הפרגמטיות שלהם, איננה נובעת מפשרנות, אלא מאידאולוגיה, ואותה האידאולוגיה דורשת עתה הקרבה, מסירות נפש על שמירתם של חיי קהילה וצורת היהודי החסיד, זאת טבעה של מסירות למען אידאולוגיה, ההבנה כי נכון להקריב הכל עבורה.
מסירות נפש למען האידאולוגיה
יהיה זה קל ביותר לגחך בלעג, איזו מסירות נפש? איזו אידאולוגיה? לזלזל בגישה החסידית בציניות.
אינני יודע את צפונות ליבם של מנהיגי החסידויות, מדוע בחרו חלקם בגישה כזו ומדוע חלקם בגישה אחרת. אבל ברור הדבר שאין לזלזל במסירות נפש אידאולוגית. אנשים מאמינים וגם מי שאיננו מאמין, לכולם יש גבולות שאותם לא יעברו גם אם יצטרכו למסור את נפשם, לעיתים יהיה זה מחמת שינוי קטן בצורת הנעל, לעיתים יהיה זה עבור הזכות לקיים את התורה, לעיתים יהיה זה עבור האמונה כי בארץ ישראל חייבת להיות מדינה יהודית, ולעיתים יהיה זה מתוך רצון לשמור על חרותה של ארה"ב מפני איומים מדומיינים או אמיתיים.
הפירוש לפיו פיקוח נפש דוחה את כל התורה -בו נופפו מבקרי המגזר ונוזפיו- מפספס את הנימוק ההלכתי לחילול שבת עבור מצבי פיקו"נ "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
הנימוק שעבורו שווה לחלל את השבת הוא קיום האידאולוגיה היהודית בצורה טובה יותר. זאת מהותה של הפרגמטיות היהודית. לעומת זאת מהרגע שבו מאתגרים את האידאולוגיה היהודית עצמה "בשעת השמד" לדוגמא, אין פשרה ולו על קוצו של יו"ד, כי החיים עצמם אם אינם משרתים את מטרתם האידאולוגית, אינם בעלי ערך בפני עצמם.
אידאולוגיה ראויה לוויכוח או לבוז?
כאן כמובן המקום לסייג את הדברים, קשה להתווכח עם מי שיטען כלפי ההנהגה החסידית על הגדרתה את משבר הקורונה כ"שעת שמד" רוחנית. קשה להתווכח עם מי שיטען שחתונה חסידית גדולה היא עיקרי הדת שעליה ראוי למסור את הנפש. קשה שלא לקבל את הטענות נגד הזלזול המוחלט גם באותן הנחיות שאינן מפריעות במיוחד בעבודת ה' כדוגמת חבישת מסכה.
וביותר קשה להתעלם מן הטענה הדורשת מאותם המוכנים להסתכן עבור האידאולוגיה שלהם לקחת על כך אחריות, בפרט כאשר אחוזי התחלואה עולים. וד"ל.
מן הצד השני, קשה גם להתווכח עם העובדה שהסיכון למות מקורונה איננו מקביל לקפיצה לכבשן בוער כפי הנדרש בשעת שמד אמיתית.
קשה גם להתווכח עם ההנחה ולפיה, ייתכן ומסר מורכב המקבל את הזהירות מפני הקורונה אך מסייג את ההגבלות רק לאלו שאינן מפריעות לאווירה הקהילתית, ולאידאולוגיה "הקדושה" הכרוכה בה. יתכן ומסר כזה היה מורכב מידי עבור כלל הציבור, וממילא הברירה שעמדה בפני אותם מנהיגי ציבור היא : או להתעלם לחלוטין מן הקורונה, ולהרוויח "חיי עולם". או לאמץ לחלוטין את ההנחיות ולהרוויח "חיי שעה" גשמיים, על פני קרבן רוחני כבד מנשוא לדעתם.
לסיכום:
גישתם המפתיעה של החסידויות "מכחישות הקורונה" כלפי החיסונים והיותם מהראשונים להתייצב לקבלתו, מעידה על כך כי אין מדובר בחבורת קונספירטורים, הזויים, מכחישי מחלות, המנותקים מן המציאות, שהרי החיסונים שאינם מסכנים את האידישקייט, מתקבלים בברכה. מוכרח להיות כי המרד "הקדוש" התרחש במסגרת מאבק אידאולוגי-רוחני, ניתן להתווכח אתו, אבל קשה, ואולי לא נכון, לבוז לו.