ביום חמישי האחרון, כששמוליק ודבורי אסמן, שלוחי חב"ד בקייב, התעוררו לקול פיצוצים עזים, הם לא דמיינו לאיזה סרט הם עומדים להיקלע.
למחרת הם כבר נמלטו מבירת אוקראינה לכפר אנטבקה ועברו שבת מתוחה במיוחד עם מאות יהודים שזרמו למקום מקייב ומקהילות סמוכות, גם בעיצומה של השבת. ביום ראשון הם מחליטים לצאת לגבול ולחצות למולדובה.
"מתחילת המלחמה חשבנו כל הזמן על יציאה" אומרת דבורי. "חמי, הרב משה ראובן אסמן, שליח חב"ד הראשי לקייב, הפעיל קשרים, קיבלנו מידע דרך אנשים ואז מידע סותר, וכך שוב ושוב. ארזנו שלוש פעמים את הדברים שלנו כדי לצאת, אבל ברגע האחרון נשארנו כי הדרכים לא היו בטוחות. עד שביום ראשון, כשההפצצות הגיעו לשיא, הודיעו שעל הבוקר יוצאים. היינו בהיכון ושוב היציאה התבטלה. חשבנו שנישאר, אבל אז, בעשרה לארבע אחר הצהריים, הודיעו לנו שתוך 10 דקות יוצאים. המשטרה אישרה לנו מסלול לנסיעה והצמידה לנו ליווי מיוחד.
לא היו פקקים, אבל כן המון חיילים שעמדו בצידי הדרך. קייב מופצצת, עשן בכל מקום, בומים עוצמתיים וריח שרוף, אווירה מלחיצה".
מה אורזים למסע כזה?
"כשברחנו מהבית בקייב לכפר אנטבקה, ארזתי רק לארבעה ימים, מה שאומר שהשארנו הרבה חפצים מאחור. חשבנו שלא יהיה שום דבר ולא יקרה שום דבר. למעשה אף אחד לא הגיע עם הרבה מזוודות. אנחנו הגענו עם מזוודה אחת לשישה נפשות, זה מטורף. בגלל שכבר ארזנו שלוש פעמים, הרכבים כבר היו מצוידים באוכל, מים וכל מה שצריך, אז פשוט עלינו ויצאנו לדרך".
בטונדות, חומרי נפץ ונשקים שלופים
שמוליק, דבורי וארבעת ילדיהם עולים לרכב והמסע מתחיל. "ככל שהתרחקנו מקייב וממרכז אוקראינה לכיוון מערב, הכל לכאורה נהיה יותר רגוע" מתארת דבורי, "אבל כל כמה דקות נתקלנו בבטונדות ומכשולים מבטון שהוצבו לעכב את הטנקים הרוסים, ראינו חומרי נפץ מוכנים על הגשרים במטרה לפוצץ אותם במקרה הצורך, חיילים עומדים עם נשקים שלופים שמכוונים אלינו והם מוודאים שוב ושוב שאנחנו לא אויבים.
כשעברנו על אחד הגשרים, פתאום שני חיילים הגיעו אלינו בריצה עם נשק דרוך וצעקו "ביסטרה ביסטרה!", זאת אומרת 'מהר, מהר'. חשבתי שאני מתעלפת. צרחתי על שמוליק שרק ייסע כבר".
שיירה של 19 רכבים פרטיים, אוטובוסים ורכבי הסעות ובתוכם כ-200 אנשים, נשים וילדים, עושה את דרכה במשך 11 שעות לעבר הגבול.
מה עושים עם הילדים בכל הזמן הזה, איך מרגיעים אותם?
"הילדים היו מלאכים. אמנם שיעמם להם לשבת, אבל בגלל שיצאנו אחר הצהריים, היו בערך ארבע שעות של שיגעון ואחר כך הם נרדמו וישנו כל הלילה.
ההבדל בין המלחמה כאן למלחמה בארץ הוא שבישראל יש אזעקה כל כך חזקה שמכניסה לחרדה נוראית. פה יש מלא אזעקות, אבל הן די חלשות שאנחנו היינו צריכים להגיד לילדים שיש אזעקה וצריך לרוץ, כך שברוך השם לא נרשמה כאן היסטריה מיוחדת.
בתחילת המלחמה, כשחלק מהחברים שלהם טסו לארץ, הסברנו לילדים שהרבי שלח אותנו, זה התפקיד שלנו ואנחנו צריכים להיות פה. הסרטון הספונטני הזה ממחיש את זה הכי טוב".
עוברים את הגבול
"המשפט הראשון שעולה לי כשאני רואה את הגבול של מולדובה זה "ושבו בנים לגבולם". זה אמנם לא הגבול שלי, אבל שטפה אותנו תחושה שהנה אנחנו חוזרים הביתה. אנחנו עוד לא בארץ, אבל כבר מרגישים שנכנסנו למקום בטוח יותר. לעבור את הגבול עצמו לקח לנו המון זמן. חיכינו שכל האנשים בקבוצה שלנו יעברו ורק אחר כך אנחנו עברנו. זה נמשך למעלה משעתיים בהן הם בודקים את הרכבים, את הדרכונים. המתנה מורטת עצבים.
וזה ממש לא הסוף. גם כשיצאנו מאנטבקה, אנשים לא רצו לעזוב. הם שאלו, 'מי ידאג לנו? אין לנו אף אחד בצד השני שמחכה לנו. מה נעשה?'. ממש שיכנענו אותם לעלות על הרכבים ולנסוע איתנו. ועכשיו אנחנו צריכים לדאוג ל-200 אנשים למקומות לינה, לאוכל, לבגדים וציוד בסיסי, כי מי חשב שתוך כמה ימים נמצא את עצמנו פליטים בארץ זרה, ללא החפצים שלנו, תלושים מהסביבה המוכרת, בחוסר וודאות מוחלט".
מהגבול במולדובה, הקבוצה נוסעת במשך 3 שעות נוספות לעיר קישינב. הם אוכלים ארוחת בוקר בבית חב"ד ומשם נוסעים למלון בכפר סמוך, בו כל אנשי הקבוצה שוהים.
"שמוליק מנהל קרן שמפנקת את האנשים שאיתנו, שחוו טראומה לא פשוטה ומסע קשה, בטיסה לקפריסין עם מלון, כולל הכל. ברגעים אלה אנחנו מחלקים את האנשים - מי שרוצה להישאר במולדובה, מי שרוצה לטוס לארץ ומי שמעוניין לנוח קצת בקפריסין. זה העיסוק הכי גדול שלנו כרגע".
"הרבי איתנו. אנחנו באחריות שלו"
עברתם עכשיו ימים קשים בכל קנה מידה ואיכשהו את נשמעת סופר 'קול', בלי טיפת היסטריה, דואגת לאנשים בארץ זרה - כשאת בעצמך בחוסר וודאות מוחלט כלפי העתיד שלך ושל המשפחה שלך. איך זה קורה?
"בכל הימים האחרונים יש לי הרגשה שמלווה אותי שאני לא דבורי שאני מכירה, אלא שאני דבורי בתפקיד ואני מתנהגת בהתאם, כפי שמצופה ממני, עם אפס שידור של פאניקה וחרדה. כתבתי המון לרבי וקיבלתי כל כך הרבה ברכות יפות, גם על חודש כסלו שזה חודש הגאולה וגם על חודש אדר שזה 'ונהפוכו' וגם על חודש ניסן בו נגאלנו. מבחינתי, הרבי איתנו. הוא שלח אותנו לפה, אנחנו באחריות שלו ואין לי ספק שהוא צריך לדאוג לנו והוא ידאג לנו בצורה הכי טובה שיכולה להיות".
במסגרת השליחות בקייב, שמוליק ודבורי משמשים כמנהלי מוסדות. הם הספיקו לפתוח חיידר, בית ספר לבנות ובית ספר יהודי לימי ראשון ויש תחתם שמונה זוגות של שלוחים אותם הם מנהלים. "יש לנו חלומות מפה ועד להודעה חדשה" היא צוחקת, "אנחנו בונים ויוצרים מציאויות, מקימים אימפריות. פה אפשר לפנטז ומיד יזרמו איתך".
את חושבת שעוד תחזרו?
"עד עכשיו חייתי בסרט שעד פורים אנחנו חוזרים, אבל כולם אומרים לי, 'תרגעי, תראי את המציאות כמו שהיא. מפגיזים את קייב. ייקח לכם זמן עוד לחזור'.
בדיוק ישבנו ודיברנו מה יהיה על המוסדות. הגענו לקייב לפני שמונה שנים ועד שהגענו - 200 שנה לא היה דבר כזה חיידר בקייב. המוסדות שלנו יפהפיים מבחוץ ומבפנים, חינוך מדהים. בעצם עכשיו אנחנו גורמים למלא יהודים לנסוע לישראל ובטח הם כבר ישלימו את העלייה ויישארו בארץ. איך נחזיר את כל האימפריה הזאת?
אז קודם כל כולנו תקווה שמשיח יבוא ולא נצטרך להחזיר שום דבר אלא פשוט מהטיסה לארץ אנחנו ביחד איתו, אבל בתוכנית הגלותית, אנחנו מתכוונים עם כל השטורעם לעשות את התפקיד שלנו הכי טוב שיכול להיות. כמובן שלא נחזיר אנשים מהארץ לקייב, אבל כן יש כמויות של יהודים שעדיין לא גילינו אותם בקייב והעבודה עוד רבה וגדולה".
