"אה... סליחה..?"
הוא שאל, בחור מסולסל פיאות שגילו לא עולה על 17, כשהוא רוכן מעל אשה שמחזיקה את תינוקה בן ארבעת החודשים בחיקה, כשראשו מוסט הצידה, לבל יביט בה חלילה.
"זה מהדרין פה".
כך זה התחיל.
קו 15א בירושלים, לפני כמה ימים.
האשה היא אשה חרדית שלא זכרה כי ההבדל בין קו 15 לקו 15א מתבטא בהפרדה בין נשים לגברים במהלך הנסיעה.
"אה, סליחה, לא ידעתי". היא ענתה – והמשיכה לשבת. לא העלתה בדעתה שמישהו התכוון ברצינות שהיא תקום עם תינוק, ותנייד את העגלה בידה השניה יחד עם עצמה ועם תינוקה אל העבר האחורי של האוטובוס, אחר שכבר ממילא התישבה.
"אה, סליחה?" הוא שב ולחש לאויר, כשלחיו מופנית לכיוונה, מוקף בשניים או שלושה מחבריו.
"כן" ענתה האשה, והוא המשיך – "זה מהדרין פה. תוכלו (מי זה 'תוכלו'? היא והתינוק, או היא והפיאה? היא התלבטה בינה לבין עצמה, מנסה להפיק חיוך מהאירוע המתפתח, שמן-הסתם לא בחיוכים ילווה) לעבור אחורה?"
"אני עם תינוק", אמרה האשה ולא יספה, כשהיא מצביעה גם על העגלה.
"תעברי אחורה!" הוא כבר אמר בקול תקיף, והוסיף באיום – "עכשיו זה עוד בעדינות!"
נחסוך מכם, קוראים יקרים, את הסאגה שהתפתחה כאן ואולי התאימה לרמתו הרוחנית של אותו בחור, אך לא מתאימה לרמתם של יהודים יראי-שמים שקוראים כאן באתר, או יהודים יראי-שמים בכלל.
אתן לכם לבד להמשיך בתיאור המעשה, שמן-הסתם צפיתם בשכמותו בעצמכם לא פעם, או לפחות שמעתם ממי שצפה.
אפשר להבין הרבה דברים.
אפשר להבין שחלק מפוסקי הדור פסקו משהו, וקהל שומעי-לקחם מקיימים את דברם.
אולם מהיכן נלקח ההיתר לדבר עם נשים?
מהיכן נלקח ההיתר להתווכח עם נשים?
מהיכן נלקח ההיתר לצעוק עליהן?
להמשיך?
מהיכן נלקח ההיתר לדחוף, להציק, להשפיל אותן?
האין הן יהודיות כמונו בדיוק, עליהן הובטח לנו בפה מלא, שמי שילבין פניהם כשופך דמים הוא?
שהמרים עליהן יד – גם אם לא היכה בפועל – רשע הוא – על אחת כמה וכמה אם היכה.
אחד מגדולי הדור האחרון (שלא אזכיר שמו למען יקיימו הקוראים 'קבל האמת מפי מי שאמרה' ולא יקטלגו דבריו ישר לפי המגזר) שואל שאלה מעניינת:
מצינו בהלכה שיהודי שהזיק לחברו, חובה עליו לפייסו. מדוע? שואל אותו גדול – שהרי ידוע לנו ומקובל בידינו ש"אין רע יורד מלמעלה", ואם כן – אזי "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" משמע שאמנם המזיק צריך לעשות תשובה לפני המקום, אבל את היהודי הניזק הוא לא צריך לפייס, שהרי אם לא המזיק הזה, היה מגיע מזיק אחר, שכן נגזר עליו מלמעלה להיות ניזק!
ואם המזיק מבקש לפייס את הניזק – הרי הוא ככופר בהשגחה העליונה שגלגלה את ההיזק על הניזק רחמנא-ליצלן!
עונה אותו גדול, ע"י שהוא מצטט מה שכתב הרמב"ם ב'שמונה פרקים', אותו חיבור גדול של הרמב"ם שמהוה הקדמה לפירושו על מסכת המוסר שהביאו לנו חז"ל, הלא היא מסכת אבות.
הרמב"ם מסביר שם בפרק ו' שתי דרגות ביהודי – "החסיד", ו"המושל בנפשו".
"המושל בנפשו", מסביר הרמב"ם, מתאוה לרע וחושק בו, אך מתגבר על עצמו ואינו עושה אותו.
"החסיד" לעומת-זאת, אנו מתאוה לרע כלל. הרמב"ם אומר שהחסיד מבחינה זו הינו אדם נעלה יותר, מאחר והוא מוסרי בטבעו שלא כמו "המושל בנפשו" שאמנם מתגבר על טבעו, אך בטבע מידותיו הינו אדם מושחת ולא מוסרי.
אותו גדול מסביר על ידי כך את השאלה ששאלנו קודם – לא מספיק להיות מחושב וקר, יש כללים, יש הלכה, ואם הזקתי למישהו הרי שנגזר עליו להיות ניזק, ואת התשובה שלי אני צריך לעשות רק אל מול המקום ברוך הוא.
לא ולא, אומר אותו גדול, אדם צריך להיות גם מוסרי וטוב במידותיו, לא רק קר ומחושב.
ואם הוא אינו כזה, הוא צריך לעשות תשובה.
אדם שמקפיד על מצות ה'גדולים' שציוו על אוטובוסי ה'מהדרין', אך אינו מכבד את הבריות, ולא זו בלבד אלא שמבזה, משפיל, ופוגע כנגדן – יצא שכרו בהפסדו. פושע יאמר לו, ולא צדיק.
אין זו לא דרך התורה, פשוט משום שאין זו דרך האנושיות הבסיסית, המוסריות הטבעית.