הפולקלור היהודי מספר על יהודי וגוי שהתגוררו זה לצד זה בשכונת וילות יוקרתית בגולה. הגוי סבל ממכת גניבות בלתי פוסקת באחוזתו. כל אמצעי המיגון והאבטחה שהציב לא הועילו והגנבים הצליחו לחדור לביתו פעם אחר פעם.
לפלא בעיניו היה כי שכנו היהודי יושב לו לבטח בביתו ובטירתו והגנבים- פוסחים עליו כאילו לא היה.
בצר לו פנה אל שכנו וביקש לדעת האם נושא הוא באמתחתו עצה או סגולה המבריחים ממנו את בני הבלייעל.
היהודי החווה באצבעו על מזוזת הכסף הגדולה שניצבה במשקופו ואמר לו: "שים אתה גם אחת כזו ותראה ישועה".
הגוי חיש מהר רכש מזוזה מהודרת, הניח אותה ב"בית מזוזה" מכסף טהור "אמה וחצי קומתה ואמה רוחבה" ובטקס רב רושם ובחגיגיות קבע אותה על פתחו וראה זה פלא- החל מן אותו יום מכת הגניבות והפריצות לביתו באישון ליל פסקה ונעלמה כלא הייתה.
לאחר תקופה-בבוקר בהיר הגיע הגוי לבית שכנו היהודי ובידו הוא אוחז את מזוזת הכסף. "קח לך אותה חזרה, אינני חפץ בה יותר", אמר במרירות ובאכזבה לשכנו היהודי כשהוא מוסיף הסבר: "מאותו היום שהונחה המזוזה בפתח ביתי, עשרות ומאות איש מתדפקים על שערי לבקשת צדקה ותרומות, עשיתי חשבון מהיר והגעתי למסקנה כי הגנבים לוקחים כבר פחות".
חלק בלתי נפרד מההווי היהודי בכל הדורות והגלויות הייתה מצוות הצדקה. לא רק עצם נתינתה אלא גם הדרכים שהובילו לנתינה.
ראשי הישיבות המגיעים לדרוש בבית הכנסת אודות המוסד שבראשם עומדים, ה"דינרים" שמפיקים ראשי מוסדות התורה, שליחי המצווה המתדפקים על דלתותינו מידי ערב, הגבאי המרשרש בקופותיו בעיצומו של חזרת הש"ץ, היד המושטת מעל צלחת הבורקס בעיצומה של החתונה, פושטי היד בקרן הרחובות, כל אלו היו וימשיכו להיות חלק מהווי חיינו כיהודים בכול מקום בעולם ולדורי דורות.
לא תמיד נצליח להבין את עומק מצוות הצדקה, לא תמיד נצליח "לרדת" במחשבה ולהרגיש באמת את גודל המצווה והגם מי שישמע את הסיפורים שנוצרים עימם מאות המתנדבים של ארגוני הצדקה והחסד - לא יוכל להאמין כי ממש בתוכנו ובשכנותינו חיים אנשים וילדים העולים על יצועם כשהם רעבים.
זה יכול להיות במשפחה המתגוררת דלת ממולנו שהמקרר בביתם מושבת מחוסר תכולה, זה יכול להיות הדיירים מלמטה כשבליל שבת האמא מגישה למשפחתה כדורי לחם מהמרק, תוך כדי שכנוע כי מדובר בקציצות בשר.
זה יכול להיות החבר לעבודה שילדיו ישנים על הרצפה כי אין לו כסף לקנות מיטות ומתי סוף סוף נוכל להבין ש"אמא הבטחת לנו עוף לשבת" אינו רק סלוגן של אחד מארגוני החסד אלא מציאות עכשווית מצערת.
משכלו כל הקיצין וארגוני החסד ישבו על המדוכה בחושבם הכיצד להרחיב את מחזור הכספים בכדי להמשיך לסייע ולעזור לעוד ועוד משפחות, שיטה חדשה קנתה לה שבת בשנים האחרונות בריכוזים החרדיים - ריתוך קופות מתכת בתחנות האוטובוס ובמעקי המדרכות.
על פי דיווחי הארגונים, קופות הצדקה הללו שפוזרו ברחובה של עיר הגדילו את ההכנסות והצליחה להרחיב את מעגל המשפחות הנתמכות ולהוסיף תקציבים לפרויקטים נוספים של ביגוד והנעלה.
אך אחרי הכול- "אליה וקוץ בה", מאות קופות הצדקה הרבות שרותכו למעקי הבטיחות, עמודי חשמל ותמרורי הבטיחות יצרו אנדרולומוסיה רבתית, תלונות על נזקי רכוש, גוף ונפש הגיעו לכיוון הרשויות מצד הולכי רגל שנתקלו מבלי משים לב ב"מפגע" ונחבלו ואלו - הובילו את עריית בני ברק, ירושלים ואחריהן הובלו ערים נוספות להחלטה חד משמעית להסיר את כל קופות הצדקה מרחבי העיר ולהקים מתקנים מסודרים במקומות שייבחרו בהם יאפשרו לארגוני החסד להציב את קופות הצדקה.
ראשי עיר, חברי מועצה וראשי אגפים- רגע לפני שאתם חותמים על התוכנית החדשה, נסו לגלות את מירב הרגישות, תעניקו את מיטב שטחי הציבור המרכזיים עבור הצבת המתקנים הללו.
תחשבו על אלפי משפחות מעוטות היכולת, דמיינו את מאות ואלפי תינוקות שניזונים מהדייסות הנקנות מכספי הקופות הללו, תחשבו על עשרות ומאות ילדים שצועדים לתלמודי התורה אחרי ארוחת בוקר מזינה.
דמיינו את שולחן השבת כשסביבו ההורים וילדי החמד האוכלים בתיאבון את העוף הטרי והכול- לא מעט בזכות אותן קופות צדקה המעברים את רוע הגזירה.