האם מדינת ישראל היא דבר טוב?
ראשית יש לשאול: האם מדינת ישראל היא דבר טוב? טוב לחרדים, טוב ליהדות, טוב לתורה?
ובכן, לו היה קם בישראל שלטון שהתורה והמצוות הן נר לרגליו והיינו מכוננים את הסנהדרין ושאר מוסדות המדינה על פי ההלכה – אין ספק שאירוע כזה היה מצויין על ידינו בשמחה מיוחדת. אנו הרי מתפללים ומייחלים לכך שלוש פעמים ביום.
אולם המצב אינו כך. מדינת ישראל הצליחה אמנם לכונן שלטון יהודי עצמאי אחרי אלפיים שנות גלות, אך שלטון זה איננו מבוסס על דרך התורה והמצוות.
השאלה היא אפוא כיצד להסתכל על המציאות הזו? האם היא דבר רע או שמא דבר טוב? אין ספק שהיינו רוצים שהמציאות תיראה אחרת. אבל בדיעבד, כיום, לאחר שכך הם פני הדברים, האם אנו מוצאים יתרון בקיומה של המדינה או שמא אין הצר שווה בנזק המלך? אלו הן שאלות חשובות, ואין מנוס מלהשיב עליהן בכנות ובהתבוננות.
איננו מתכוונים במסגרת זו להיכנס לדיון העקרוני וההלכתי על גדרי מצוות ישוב ארץ ישראל כיום, והאם היה בהקמת המדינה משום איסור עלייה בחומה, או שבכלל יש מעלה בשלטון יהודי אף אם אינו שומר תורה ומצוות. יש בדברים אלו אריכות רבה ובכל מקרה מייסדי המדינה לא באו להיוועץ בנו קודם שקיבלו החלטה על כך. נקדיש לכך שיעורים בפני עצמם.
במאמר קצר זה נבקש להתייחס דווקא להיבט המציאותי והפרקטי, שכן הוא התשתית לכל דיון עקרוני. לצורך הדיון נניח בצד את עניין המצווה בישיבתנו בארץ או בקיומה של המדינה. מבחינה פרקטית השאלה פשוטה וקצרה: האם מדינת ישראל כפי שהיא היום טובה ליהדות או לא? האם היא דבר חיובי עבור התורה וציבור שומרי המצוות או דבר שלילי? האם לחברה התורנית / חרדית טוב יותר מבחינה פרקטית לגור במדינת ישראל, או שמא אין למדינה שום השפעה על השגשוג של החיים התורניים, ומבחינתנו אפשר לגור בלייקווד, ווילאמסבורג או בכל ריכוז חרדי אחר? ואולי המגורים בגלות אפילו עדיפים יותר, כל עוד הגויים אינם מיצרים לישראל?
התשובה על שאלה זו צריכה להינתן מתוך מבט רחב על הציונות ועל מדינת ישראל מתחילת דרכן ועד היום.
תנועת הציונות ויחסה אל הדת
מדינת ישראל היא התגשמות החלום הציוני. מראשיתו היה הפרויקט הציוני בנוי על תפיסת היהדות כלאום ולא כדת. משום כך, כבר בשלבים מוקדמים התקבלה החלטה שהמדינה לא תהיה דתית. לרבנים וליהדות נועדו תפקידים של פולקלור דל וריק מתוכן. ככל שקרם הרעיון הציוני עור וגידים, כך הלכו מייסדי הציונות ודחקו הצידה את העניין הדתי.
ראשי הציונות באירופה בזו לדת וראו בה מקור לגלותיות ממנה ביקשו להיחלץ. הם שמו להם למטרה להמיר את היהודי החרדי והגלותי, בזן חדש של יהודי לאומי, המנותק מן המורשת היהודית ומשמירת המצוות. "כיצד ניתן להפוך אבק אדם זה למחנה עובד, בר הכרה ובר רצון" – אמר פעם אחד מראשי הציונות, עפ"ל. השלילה הקיצונית של כל סממן גלותי, על מנת לבנות זהות יהודית לאומית, נמשכה גם לאחר הקמת המדינה. כחלק מתפיסה זו נעשו פעולות אקטיביות בעולים מארצות המזרח ובקבוצות חלשות מעולי אירופה, על מנת להניאם משמירת תורה ומצוות.
באופן צפוי קמה מן הצד השני התנגדות חרדית גורפת הן לרעיון הציוני והן לכל סממן של יהדות לאומית חילונית. בעת הקמת המדינה התפרסם שמרן החזו"א זללה"ה התבטא, "מי יודע אם בשנה הבאה יתנו לנו לאפות מצות". היה זה ביטוי לעוצמת הניכור והחשש ששררו באותה תקופה. הדים לחומות הניכור והחשש שניצבו בין חלקי העם ניתן לשמוע גם בדברי מרן הגרי"ז סאלאוויצ'יק זצ"ל שאמר לר' עמרם בלוי כי הוא חשוד בציונות – מאחר שהוא מפגין נגד הציונים ונותן בהם אמון שלא יהרגוהו.
אמירות אלו של ענקי הרוח שבאותה התקופה, הציבו בפני שומרי התורה שבארץ ישראל תמונת מראה ברורה ומפוכחת על הציונות ועל מדינת ישראל כפי שהן עוצבו בשנים ההן.
מדינת ישראל והיהדות כיום
אולם איננו יכולים לכפות את ההיסטוריה על המציאות. עלינו להתבונן בה כפי שהיא היום, במבט חדש, מפוכח וריאלי. עלינו להודות שלא רק שאפשר לאפות מצות לפסח, אלא שבחסות מדינת ישראל התפתח ושגשג הציבור החרדי באופן חסר תקדים. תלמודי תורה, ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, כוללים, בית יעקב, סמינרים, בתי כנסת ובתי מדרשות. קול התורה הומה כפי שלא היה מעולם באף דור אחר. מי שמתווכח עם העובדות הללו סובל מחוסר יושרה.
בנוסף, תפיסת העולם של מנהיגי המדינה בימינו אינה דומה למה שהיה בראשית ימיה של הציונות. אי אפשר לומר שראשיה מבקשים לקעקע את הדת ולמחוק את הזהות היהודית. הם אמנם לא הפכו לאוהדים גדולים של החרדיות, אך בוודאות הם אינם מנסים לחלן אותנו. מטרתם היא להפוך את מדינת ישראל למדינה מפותחת צבאית וכלכלית, למדינה שניתן יהיה לחיות בה בביטחון וברווחה. הדבר נכון בוודאות לגבי מנהיגי גוש הימין והמרכז, אבל גם לגבי השמאל. רק בשולי השוליים ניתן לזהות סנטימנטים של כפייה חילונית אך זוהי לא האג'נדה של המדינה. הרוב המוחלט אינו מבקש אלא חירות לחיות את חייו כהבנתו.
מיותר לומר שאין שום תוכנית שיטתית להגביר את זהותה החילונית של המדינה. מחזות כמו שהיו במחנות החינוך לעולים בשנות הקמת המדינה הן דמיון פרוע שאין להעלות על הדעת במציאותה העכשווית של ישראל.
שנאה פוליטית
לא נתכחש לרגע לשיח השנאה, המתחזק לצערנו בתקופה האחרונה, אך יש לשים לב שהוא אינו נובע מהתנגדות ישירה לדת, אלא הוא ביטוי לחשש מהתהליך הדמוגרפי, שבו החרדים הולכים ונעשים רוב. החשש שלהם הוא מפני כפייה דתית והפרעה לאורח החיים החילוני. ישנן גם סיבות פוליטיות לשנאה, כמו הזדהות החרדים עם גוש הימין, ומכל מקום השנאה אינה מכוונת לדת ולקיום המצוות.
בני הדור המבוגר זוכרים ימים אחרים. לפני שלושים וארבעים שנה השנאה הייתה אישית אל כל מי שייצג את הדת. אני עצמי זוכר כיצד הייתי נוסע באוטובוס מבני ברק לתל אביו והיו מתנכלים אליי ומעיפים לי את הכובע. על הקירות היו מרוססות כתובות נאצה בסגנון "דרוס כל דוס".
היום המצב שונה בתכלית. המסורתיות קנתה לה שביתה בקרב רוב תושבי המדינה ויש חיבור רגשי עמוק אל הדת.
באופן אישי יצא לי להכיר לפני כעשרים וחמש שנים יהודי חילוני, מלח הארץ, קצין בצנחנים, שלא ידע מהו יום כיפור. כפשוטו. הוא לא שמע על היום הזה. הדבר היחיד שהוא ידע הוא שהייתה מלחמת יום כיפור. שאלתי אותו, האם שמעת את המשפט "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"? לתדהמתי הוא השיב בשלילה. ומדובר היה באדם מן היישוב, נבון ומעורה.
אך כאמור, היום המציאות שונה לחלוטין. יש חיבור משמעותי למועדי ישראל. רבים מתענים ביום הכיפורים, חוגגים את מועדי ישראל באופן כזה או אחר ורואים בהווי הדתי חלק משגרת חייהם. אנשים באים להתברך מפי רבנים. מי שחי בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה מרגיש את השינוי האדיר שהתחולל.
אם כן, עלינו להפנות שאלה בכיוון ההפוך: האם אנחנו גם כן שינינו את יחסנו אל החילונים? האם אנו יכולים להמשיך להתייחס אל המדינה כאילו מטרת העל שלה היא לחלן אותנו? או שעלינו לראות את המציאות כמות שהיא ולראות בחילונים את מה שהם: אחים שמבקשים לחיות לצידנו בשלום.
תהליך הזדהות החרדים עם מדינת ישראל
השינוי מורגש במרחב נוסף. בשנות השבעים הכריע מורי ורבי, מרן הרב שך, שהחרדים ייכנסו לקואליציה. לאחר עשרות שנים במדבר האופוזיציה, הצטרפו לראשונה המפלגות החרדיות לשלטון. לא רק הצטרפו, אלא לקחו חלק במשרות משמעותיות, כדוגמת ראשות ועדת הכספים.
כשהוקמה מפלגת ש"ס נכנסו החרדים גם לממשלה. בעידודו של מרן הרב שך כיהן הרב יצחק פרץ כשר הפנים. בשנים האחרונות גם חברי הכנסת של אגודת ישראל יושבים סביב שולחן הממשלה. תהליך זה, שבו החרדים נוטלים חלק משמעותי בעיצוב והנהגתה של מדינת ישראל, הולך ומעמיק. אין מדובר רק בדאגה לזכויותינו. שרים חרדיים עמדו בראשות משרד ממשלה שונים: הבריאות, התקשורת, הפנים ועוד רבים, וכך דאגו למצוקות היומיום המטרידות את כלל אזרחי המדינה.
כבר איננו עומדים כעני בפתח ומבקשים רק שלא יפגעו בציפור נפשנו. אנו דורשים נתח שווה בעוגה. תקציבים לחינוך, פתרונות לדיור וכן הלאה.
עמדת הדרישה מסגירה את החוויה הפנימית. מי שעומד ותובע את חלקו הרי שהוא חלק מהמדינה. מי שמצפה להיות אזרח שווה זכויות בהכרח חש עצמו כחלק ממדינת ישראל. פליטים ומהגרים אינם באים בדרישות. מיעוט נרדף אינו נוטל חלק במוסדות השלטון אלא רק מייחל מן הצד שלא יפגעו בו. דה פקטו כבר איננו שם. באופן מעשי אנו חלק מהמדינה במובנים רבים. חשוב להכיר בכך כהקדמה לכל דיון אידיאולוגי.
ההתבדלות החרדית מול ה"יהדות החילונית"
כעת נדון בגופם של דברים. לאור שינויים אלו, כיצד עלינו להתייחס היום למדינת ישראל. לכאורה, אם האג'נדה האנטי דתית כבר איננה קיימת, ותחילתו של תהליך החיבור עם מוסדות המדינה הוא משהו שקרה בהכוונה של גדולי ישראל בדור הקודם והוא ממשיך להכות שורשים לאורך השנים בהנהגת גדולי ישראל בכל הדורות – מדוע שלא ניצור הזדהות שלמה עם המדינה?
התשובה לכך היא, שכל ההתפתחות של ציבור שומרי התורה, מהקמת מדינת ישראל ועד היום, התאפשרה אך ורק בזכות ההתבדלות החרדית מן הזהות הישראלית.
אמחיש זאת בסיפור. אמר לי פעם יהודי צרפתי: "אני מחכה כבר לעלות לארץ ישראל כדי שלא אצטרך לצום ביום כיפור". אלו דברי הבל כמובן, אבל מדוע הוא חש כך? משום שבצרפת אם הוא לא צם או מקיים מצוות הוא מאבד את זהותו היהודית, אך במדינת ישראל, כך הוא מרגיש, אפשר להיות יהודי גם אם אתה לא צם ביום כיפור ומקיים מצוות.
במדינת ישראל המצב של אי שמירת תורה ומצוות אינה הופכת את היהודי לגוי, כמו בחוץ לארץ. כאן במדינה האפשרות של יהדות בלי שמירת מצוות מופיעה בדמותו של הישראלי, אחינו ובשרנו. המציאות של הציונות החילונית בישראל פותחת אם כן את האופציה, הכביכול לגיטימית, לחוש כיהודי גם בלי שמירת מצוות.
זו אגב הסיבה שהיהדות הקונסרבטיבית פורחת בחו"ל הרבה יותר מאשר בארץ. שם יהודי חילוני אינו שונה בהרבה משכנו הגוי, אבל כאן יכול יהודי להיות מסורתי ולחוש שזהותו היהודית מלאה בתוכן מעצם זה שהוא חלק ממדינת ישראל. לא לחינם עולה לפעמים הדרישה להכיר בשירות בצה"ל כפרמטר להצטרפות לעם ישראל, משום שהציונות השטיחה את היהדות לכלל לאומיות, והם אינם מבינים מה דרוש יותר מכך בשביל להפוך ליהודי.
מבחינה זו מהווה החיבור שלנו למדינת ישראל סיכון גדול עבור החברה החרדית. ההתבדלות היא כלי אסטרטגי ראשון במעלה כדי להפקיע מאפשרות זו של יהדות חילונית. מבחינה זו לא חל כל שינוי. האיום מצד החילוניות רק נעשה מסוכן שבעתיים עם הקיום המשותף של חרדים וחילונים בתוך מדינת ישראל.
זו הסיבה שמרן הרב שך התעקש על כך שיהדות התורה תיקח רק תפקידי סגני שרים, כדי שלא יישבו סביב שולחן הממשלה. במבט שטחי זה נראה כמו עניין סמלי בלבד, אבל לאמיתו של דבר יש כאן אמירה חשובה. איננו מזדהים עד הסוף. איננו נושאים באחריות מיניסטריאלית. אם אתה הופך להיות חלק – אתה מסתכן בכך שזהותך תהפוך ליהדות לאומית, כזו שאינה בהכרח דתית.
היה ציבור גדול בקום המדינה שהתחיל כשומר תורה ומצוות לעילא ולעילא, וכיום חלקים גדולים ממנו חווים התדרדרות משמעותית ברמה הרוחנית. המעורבות המלאה היא מדרון חלקלק. לכן אנו נדרשים לבלמים ולבידול מתמיד, כדי שלא תישחק זהותנו היהודית, המבוססת על שמירת תורה ומצוות.
הדרך המיוחדת שסללו לנו רבותינו, ובראשם מורי ורבי מרן הרב שך זצ"ל, היא לצעוד על הגבול הדק שבין החיבור למדינת ישראל ונטילת חלק פעיל במוסדות השלטון שלה, ובין עמידה עיקשת על ההתבדלות שמאפשרת לנו את שמירת הזהות היהודית האמיתית, כפי שאנו תופסים אותה. דרך זו, שבה אנחנו יוצרים את זהותנו החרדית יחד עם לקיחת חלק במוסדות המדינה, יכולה להיות מכפיל כוח. משום שההתבדלות הזו דורשת מאיתנו עבודה פנימית תמידית. היא מחייבת אותנו להעמיד זהות יהודית עמוקה יותר וללבן בינינו לבין עצמנו מיהו יהודי אמיתי, כיצד הוא נראה, היאך הוא מתנהג ומה הם ערכיו.
יום העצמאות
ובחזרה ליום העצמאות. לאור מה שהסברנו, ברור שיש מקום רב לשמוח ולהודות לה' על עצם קיומה של מדינת ישראל שבה עולם התורה פרח ושגשג בצורה שדורות רבים לא זכו לה. מי שאומר שאין לו ליהודי החרדי מה לשמוח ולהודות על קיומה של מדינת ישראל הוא כופר בטובתו של מקום ואינו כן עם עצמו. אנו מודים לה' על כך בכל השנה כולה.
יחד עם זאת אנו אנו נמנעים מלהצטרף לחגיגות. בכך אנו מבטאים את ההתבדלות שלנו, אשר היא הערובה היחידה שלנו לשמירת היהדות, כפי שהסברנו. אין זה משום שאנו מנוכרים לשלטון היהודי בארץ ישראל, להיפך, אנו לוקחים בו חלק. אנו עושים זאת מתוך רצון ליצור זהות משלנו.
מנגד, איננו יכולים להתייחס למוסדות המדינה כאילו הם הפריץ המושחת הרודה ביהודי, בשעה שאנו לוקחים חלק בממשלה ונוטלים נתח מן העוגה בשלל תקציבים ומענקים. זהו חינוך לציניות ולחוסר הוגנות כשיטה. איננו יכולים לחנך לכפור בטובתו של מקום בחסד העצום שנעשה לנו, ובטובה הגדולה, הרוחנית והגשמית, שטמונה בקיומה של המדינה. הכרת הטוב היא הבסיס לחינוך ערכי, והיא חובתו של כל אדם.
אנו מוכרחים להכיר במורכבות הזו ולחנך אליה. תהיה זו בחירה קלה מדי להטיף למסרים חד משמעיים בנוסח 'מדינת ישראל היא מעשה שטן ועלינו להתאבל ביום העצמאות', או לחילופין, מדינת ישראל היא 'אתחלתא דגאולה', יסוד כסא ה' בעולם, ועלינו לחגוג את קיומה בהלל ובהודאה. אך המציאות אינה צבועה בשחור ולבן, עלינו לדעת להכיל את מורכבות הסוגיות הללו על צדדיהם השונים ומתוך כך לסגל לעצמינו השקפה והתבוננות ישרה. זוהי דרכה של תורה.