הי, אני אופיר, (38) מירושלים, נשוי ללאה ואב לחמישה. עוסק בתחום האופנה. בכדי לספר את הסיפור שלי, חייב להתחיל מההתחלה.
>> המגזין המלא - פרשת אמור
ילדות
גדלתי באחת משכונות היוקרה באזור השרון, בסביבה אנטי דתית לחלוטין. רק שאצלנו בבית, למרות שהיה בית חילוני, הוא לא היה בית אנטי, אבל עדיין היינו רחוקים מהדת. מה שאני זוכר זה שאבא שלי היה מעיר אותנו בחגים בכדי שניסע יחד באוטו לבית הכנסת של סבא שלי. הקשר הרחוק הזה בער בביתנו, והיינו עדיין מקיימים את 'טקסי הדת' בבית.
העבר הצבאי
כחייל היחידה ללוחמה בטרור, לאחר סינון מאוד מדוקדק ומפרך, התקבלתי לאחת היחידות המוברחות בצה"ל: דובדבן. רק שנבין את רמת הסינון: מתוך אלף, מתקבלים חמישים ליחידה. המסלול להכשרת הלוחם ביחידה הוא ארוך ומפרך שקשה לתאר במילים.
הפעילות של היחידה היא במוקדים הבוערים: ג'נין, טול כרם, שכם. מביצוע מעצרים ועד חתירה למגע מול מחבלים קונקרטיים עם דם על הידיים, פנים מול פנים, או אלו המסתתרים שם ועלולים להפתיע את מי מאיתנו. בכל כניסה לאחד מהמוקדים הללו, יש ידיעה ברורה שהתרגלתי לשנן לעצמי: "יכול להיות שמכאן - אני לא יוצא".
ואז הגיע הפנצ'ר בשירות הצבאי שלי, תקרית לא נעימה שלא אוכל לפרט מטעמים ביטחוניים.
בעקבות אותה תקרית, היו לפני שתי אופציות: 1. להמשיך ביחידה בתפקיד מעניין וחשוב אבל לא כלוחם בצוות שלי. 2. לעזוב את היחידה וללכת למקום אחר בשירותי הצבאי. זה היה רגע לא פשוט עבורי כלוחם ביחידת דובדבן. באיזשהו שלב זה קיבל ביטוי של חולשה. אבל למרות זאת החלטתי.
אני עוזב את היחידה.
הועברתי לגדוד נחל 931 וזה קרה בדיוק ממש בתחילת מלחמת לבנון השנייה. אמנם ירידה בדרגה לעומת היחידה בה שירתי ועסקתי במניעת פעילות טרור, אבל דווקא בגלל מלחמת לבנון, הגדוד הזה הפך להיות מעניין עבורי מבחינת הפעילות המבצעית בה עסקנו. מצאתי נחמה בפעילות זו, וכשהסתיימה המלחמה, סיימתי בעצם את שירותי הצבאי.
עם סיום המלחמה, אולי בגלל הניסים שהיו שם, הצלחתי להבין שיש הנהגה ברורה מעבר למה שאנו רואים ויכולים להבין.
התחלתי להניח תפילין אבל עדיין - חילוני, מלח הארץ.
קפיצה קטנה לפנמה
כל מי שמסיים צבא יש לו איזה חלום ללכת ולטרוף את העולם. חבר שלי ליחידה, סיפר לי שהוא בוחר לטוס לפנמה. "יש לי שם דודה שאהיה אצלה בתקופה הקרובה, אנשים עשירים בעלי הון. אולי תצטרף אליי, מה אתה אומר?", הוא הציע לי בנדיבות. אני שחיפשתי יעד לטיול, השתכנעתי, והחלטתי לטוס יחד איתו.
המדינה בדרום אמריקה, הגובלת עם קולומביה וקוסטה ריקה, היא מדינה בעלת ייצוא אדיר לכל אמריקה הלטינית, ואפשרות העסקים שם היא אדירה. יש שם חברות המגלגלות מאות מיליוני דולרים, ואם מישהו עולה על הנקודה ועל פס הקול המתאים, השמים הם הגבול. התוכנית שלי הייתה לטייל, ולשם כך הגעתי לשם. אבל בדיוק כשהגעתי, פגשתי שם יהודי שבעצם סיפר לי על הפוטנציאל העסקי האדיר.
היהודי הזה, שהוא בעל חברה גדולה בממדים חובקי עולם, התעניין אם אני מעוניין לעבוד, ואמר לי שאם אני מעוניין, הוא יכול לעזור לי להשתלב או אפילו לעבוד אצלו. כיבדתי אותו ושמעתי, הנהנתי בהוקרה ונפרדתי. לא לפני שאני והחבר אליו הצטרפתי סגרנו לקפוץ לבוקאס דל טורו. זהו ארכיפלג (אי) השוכן בצפון מערב פנמה. בעולם בו הייתי חי, קראו לזה "הגן עדן של דרום אמריקה" בגלל החופים הקסומים עם החול הזהוב, ומי הטורקיז הצלולים והשקטים, שמלטפים את הנפש.
בדיוק שם על האי, סיפרתי לאחד מהישראלים שם על ההצעה של היהודי ההוא לעבוד אצלו. "חצי פנמה שלו", אמר לי הישראלי בהתרגשות, "אל תזלזל בהצעה הזו שלו". המילים הללו נתנו לי להבין שהיהודי הזה שהציע לי לעבוד אצלו, הוא משהו גדול, ולא כדאי לי לסרב מהר כל כך.
מיד עם סיום הנופש בבוקאס דל טורו, התחלתי לעבוד אצלו.
התהליך שם בהתקדמות החברה תלוי בשני דברים. א. בשפה הספרדית. ב. הגדלת ראש אין סופית. קבעתי לעצמי יעד ללמוד בכל יום 20 מילים חדשות בשפה הספרדית. תחילת העבודה הייתה להיות במחסן המרכזי של החברה, שמי שמנהל עסקים גדולים יודע: "המחסן זה הלב של כל החברה". שם למדתי את סדר השתלשלות העבודה, ולהכיר את הדברים מלמטה. חשוב לציין שהחברה בה עבדתי, זו חברה ענקית המחזיקה רשת חנויות ענקית בפנמה. ומעבר לכך היא יצואנית ענקית לכל אמריקה לטינה מביגוד והנעלה עד לריהוט וטקסטיל. ההתקדמות בחברה הייתה מהירה מאוד, בתוך שלושה חודשים קודמתי להיות סגן מנהל חנות. חשוב לציין שכל חנות היא 15,000 אלף מטר שטח מכירה, לא כולל מחסן.
לאחר מספר חודשים נוספים, קודמתי להיות מנהל חנות. לאחר שנה וחצי בחברה קודמתי לתפקיד בכיר מאוד של מנהל רשת החנויות, והייתי אז בגיל 23, מציאות שלא הייתה בשום חברה בפנמה, שהמנהלים תחתי היו בגיל הוריי. משם כבר התקדמתי עוד יותר לעומק, ונכנסתי לנושא הרגיש ביותר בחברה: "הייצור והקנייה בסין".
ואז גיליתי שמישהו גונב את הבוס שלי.
כחלק מהעבודה שלי בחברה חובקת העולם, שמתי לב שמנהל המחסן של החברה, קולומביאני בן 50, גונב את החברה באופן ברור. כיהודי נאמן ליהודי שעשה עמי חסד עצום בכך שהכניס אותי לעולם העסקים האדיר שלו בהצלחה גדולה כל כך, עדכנתי את הבוס שלי. הבוס שלי, בכדי שחלילה ולא אנזק מהקולומביאני ההוא, פיטר אותו בצורה כזו שהוא בעצם אמר לו, שהוא לא צריך אותו יותר מסיבות טכניות, פיצה אותו עד למקסימום מבחינה כספית ונפרד ממנו בידידות.
בהמשך נחזור עוד לקולומביאני ההוא.
ההצלחה המסחררת שלי
והנה אני מוצא את עצמי, שנתיים אחרי, בחור בן 23 שעדיין לא שומר תורה ומצוות, אבל מצליח ברמות הגבוהות של ההצלחה. אני מדבר על משכורות שלא קיימות במושגים הישראלים שלנו, קשרים וכוח אדיר בעולם העסקי שם, ובחיי ההבל של פנמה הגשמית. נמצא במעמד של כסף, כבוד, ויכולת הגשמה של כל חלום העומד לרשותי.
הקהילה היהודית בפנמה הינה קהילה גדולה ומבוססת. גם בקהילה עצמה הייתי מוכר וידוע, והיה לי קשר טוב עם ראשי הקהילות שם, רבנים ואנשים הנמצאים בעמדות מפתח שונות. זו הייתה תקופה של הצלחה אשר הרגשתי בה, איך כל מה שאני נוגע הופך לזהב. הצלחה בכל דבר שבחרתי לעסוק, כפשוטו.
מידי ערב הייתי יוצא למסיבות ולחיי לילה, עמוסים בהוללות. אלו היו החיים: בבוקר עובדים קשה, בלילה חוגגים. ועם המעמד שלי הייתי איש מחוזר מאוד ע"י כל מיני חברים שהיו איתי שם. הרגשה שלא ניתן להסביר אותה, אם לא חשים אותה.
עכשיו שימו לב לדבר הבא...
באחת הפעמים, סגרנו כמה חברים להיענות להזמנתו של חבר משותף, ולהצטרף עימו ליאכטה שלו. מדובר ביאכטה שיש בה הכל, והכל בתנאים גבוהים במיוחד. אבל פתאום, ממש בדרך ליאכטה הזו, קורה לי משהו...
אני מרגיש רע. עוטפת אותי תחושה של חוסר רצון ודחייה להצטרף להוללות הזו. פתאום זה הגעיל אותי, פשוט לא רציתי את זה. חשוב לציין, שבכדי להיות ביאכטה הזו צריך זכות, ואין אפשרות בכלל להגיע אליה אם אין לך חבר שמכיר חבר שהביא אותך בחסד, וכאן החבר שלי בכבודו ובעצמו הזמין אותי, וכשאני בדרך אליה אני פשוט מרגיש צורך לקום ולברוח משם.
זה היה רגע לא פשוט עבורי: חששתי על עצמי שאני לא רוצה לעלות ליאכטה כזו. כאילו אמרתי: "אם מזה אני לא נהנה כבר, אז ממה אני כן ייהנה מעתה ואילך? מה עובר עליי, איך אני מסרב לזה בכלל?"
אני עד עכשיו לא מצליח להבין מה קרה שם אבל... קמתי והלכתי משם.
לא אל ביתי הלכתי, אלא אל בית הכנסת בו הייתי מבקר מידי פעם. אני, בחור חילוני, עם כסף וכבוד, מוותר על ההנאות של הביוקר, לא מתוך תסכול, לא בגלל שמישהו מת לי, אלא פשוט משהו פנימי בחלק אלו-ה ממעל שלי, גורם לי להרגיש רע בחיים אותם חייתי.
ושם בבית הכנסת פגשתי יהודי חשוב שאמר לי בפשטות: "חשוב מאוד לשתף את הקב"ה בתחושות שלך, לך תדבר איתו". זה בדיוק מה שעשיתי. הלכתי ושיתפתי את הקב"ה שממנו הייתי רחוק כל כך, בכל הלבטים, בכל החוסר שהיה בי.
ואז התחלתי לבכות, לבכות על החיים שלי, בעצם על המצב היותר מדי טוב בו חייתי. אין לי חשק לכלום, ואם אלו חיי, מה לי ולהם.
תחילתה של השגחה פרטית מופלאה
בדיוק אחר כך פגש אותי יהודי, אב ל-8, מהקהילה שם, שהזמין אותי אליו לסעודת ליל שבת. איך אמר מישהו פעם - במקום להסביר ליהודי רחוק על אלוקים ועל התורה והמצוות, תביא אותו לסעודה אחת, והוא בפנים. זה מה שקרה לי. רק התחילו הילדים לשיר 'שלום עליכם' והוצפתי בהתרגשות, דמעות החלו זולגות מעיניי. זו הייתה השבת הראשונה בחיי אותה ראיתי וחשתי. מניחוחות האוכל היהודי המשובח, מהשירים, ומדברי התורה של הילדים שלו, עד הג'וני ווקר בסיום הסעודה.
אני לעולם לא אשכח את השבת הזו בחיי.
החלטתי שאני חייב לבדוק, אני חייב את זה לעצמי, אני לא יכול להישאר ככה. עם כל הכבוד ל'חיים היפים' שלי, זה לא מה שעושה לי טוב. אז התחלתי לחפש. נו, איפה מחפשים? ב-google. בשורת החיפוש כתבתי שתי מילים, שתי מילים שמהם השתנו לי החיים.
"יש אלוקים" ב-google
בין התוצאות שקיבלתי: שיעור בחובת הלבבות - הרב יוסף בן-פורת. השיעור הראשון של הרב, אליו נקשרתי מאוד, פתח את ליבי, ומשם המשכתי לשמוע הרצאות על יהדות, ולהתפלל שחרית מידי בוקר.
ואז, מציע לי מישהו מהקהילה, ללמוד חברותא מידי יום אחר העבודה, עניתי בחיוב.
אין לי מילים להסביר את התחושה של לימוד הגמרא. זו הייתה מסכת בבא בתרא פרק חזקת הבתים. אולי אני נשמע קצת בהזיה, אבל כאחד שידע מה הם חומרים ממכרים, כשלמדתי גמרא הרגשתי תחושה טובה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו אחד שלוקח סם ומרגיש הכי טוב שבעולם.
לא הייתה לי הרגשה טובה כזו, מעולם.
זה חלק מעניין הסיפור הזה של לימוד הגמרא, כי עד אז שמעתי הרצאות, התפללתי, אבל החיבור וההידוק היה דווקא דרך הגמרא. "והאור שבה מחזירה למוטב".
חשבתי פתאום לעצמי איזו פתח פתח לי הקב"ה: רק ביקשתי ממנו שיכוון לי את הדרך, וכבר הציע לי היהודי היקר ההוא לבוא אליו לשבת ולהתרגש, ומיד אחר כך הציע לי מישהו ללמוד חברותא, ולהתחבר. 'הבא להיטהר מסייעים בידו'.
רגעים לפני המוות
הסיפור הזה הוא סיפור שבכל פעם שאני מספר אותו, אני מתרגש מחדש. הייתי אז כבר קרוב ומתחזק בשמירת תורה ומצוות. זה היה אחרי ארוחת ערב אצל חבר מהקהילה היהודית שם. יצאתי מביתו שבע וטוב לב ונכנסתי לרכב שלי. לפתע, אני רואה שני שחורים ענקיים, יוצאים במהירות מהרכב הצמוד אליי. הם נכנסו אל הרכב שלי, אחד הכניס לי אקדח לפה ואחד הצמיד אקדח לרקה.
אני, שידעתי את השפה המקומית שם, שמעתי אותם מקללים אותי ומגדפים אותי. "קחו כסף ותעזבו אותי", התחננתי. אבל מיד הבנתי שהם לא רוצים כסף, הם פשוט רוצים לראות אותי מת. "אנחנו באנו לשחוט אותך בנאדם", הם צעקו בספרדית. זה היה רגע מפחיד, זה רגע שאני לא מאחל לאף אחד, ודווקא בגלל שזה בפנמה שהוא אזור מועד לפורענות, השלמתי עם המוות לחלוטין.
עם כל העבר הצבאי והידע שצברתי ביחידת דובדבן, השתתקתי לחלוטין. רק חשבתי איך מודיעים להורים שלי שהבן שלהם נרצח בדרום אמריקה.
חיי החלו לעבור אל מול עיניי, הרגעים היפים והפחות יפים. הגוף משתתק באופן אוטומטי וכל תנועה שלי יכולה לגרום להם ללחוץ על ההדק ולהרוג אותי. אבל פתאום קרה לי משהו מוזר, וזה ישמע הזוי לגמרי: הרגשתי את גופי מתמלא בחום של תקווה, זו הייתה הרגשה טובה כל כך, שהרגשתי והבנתי: "אני יוצא מכאן חי, נקודה".
ואז קורה דבר מעניין: סבתא שלי ז"ל שהייתה אישה צדיקה ותמימה, הביאה לי קמע שקיבלה ממקובל גדול במרוקו. "עם זה אתה הולך תמיד, ורק כשאתה בין חיים למוות ואין כבר מה לעשות, אתה מחזיק את זה ואומר פסוק".
זאת הייתה ההוראה של סבתא, ואני הרגשתי שבדיוק על הזמן הזה היא דיברה.
החזקתי את הקמע בעדינות ומבלי לחשוב על אותו פסוק או להתכוון בכלל לומר אותו, יצאה ממני צעקה: "שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד".
אני לא רוצה להישמע מדומיין, או חולם חלום, אבל אז קרה דבר מדהים שלא ניתן להסבר.
הם הורידו את הנשק מעליי, יצאו מהרכב, ונמלטו.
מיד התקשרתי לבוס שלי, וסיפרתי לו על הדרמה. הוא שלח לי אבטחה צמודה עד לביתי. "בינתיים תחזור לישראל, תן לי לבדוק מה קרה כאן", אמר באחריות. לאחר בדיקה מעמיקה שלו, הוא אמר לי שמי ששלח אותם לחסל אותי, היה אותו קולומביאני שהוא פיטר. "הוא הבין שאתה עלית עליו ובגללך פיטרתי אותו, הוא רוצה להוריד אותך".
לא יכולתי להרשות לעצמי לחזור לשם, זה לא היה אפשרי, הייתי על הכוונת. אבל השחיתות שם הייתה בשיאה, ומפקד המשטרה שם שהיה חבר טוב של הבוס שלי, דאג שיתפרו לקולומביאני ההוא תיק, ושיכנס לכמה שנים טובות. דאגו להטמין לו בביתו כמות מכובדת של סמים, ושלחו שוטרים לעצור אותו, והוא אכן נכנס לכלא לשנים טובות.
חזרתי לפנמה להמשיך את חיי שם, אבל פתאום, התמלאתי געגועים עזים והרגשתי צורך לחוות את חווית לימוד הגמרא אותה הרגשתי עם היהודי היקר ההוא.
עשיתי סטופ וחזרתי לישראל, שוב.
זה היה בלבול גדול דווקא ממקום של טעימה מהתורה אותה טעמתי.
המקום אליו הלכתי הוא, לישיבה של הרב יוסף בן-פורת בשכונת בית וגן בירושלים. במשך שנה הייתי שם, יושב ולומד ונהנה מכל רגע. מנותק מהחיים בפנמה, ועוסק בתורה באהבה.
זו הייתה השנה הכי יפה בחיי.
הרב יוסף בן פורת הידוע בהרצאותיו המאלפות, הוזמן לסדרת הרצאות בפנמה. בגלל היכרותי את המקום שם, הצטרפתי אליו למסע החיזוק הזה, שגם היה סוג של מסע התרמה לישיבה. אבל אז קרה משהו... קיבלתי פרפרים בבטן, פתאום התשוקה לפנמה הייתה עצומה, והרצון להישאר שם היה גדול. בפרט שכשעזבתי את פנמה בפעם האחרונה, עזבתי אותה כאדם חזק ומבוסס כלכלית עם מעמד של כבוד והשפעה, "כרגע אני נראה כאחד המתרימים כאן – שנורר", עלתה מחשבה שלא חדלה.
זה היה קשה, זה לא היה קל שינוי המעמד הזה. הרגשתי צורך לחזור למעמד בו הייתי.
בהיותי שם במסע הרצאותיו של הרב בן פורת, ובזכות הרזומה שהיה לי שם, קיבלתי הצעה מחברה גדולה לעבוד אצלם, עם אחוזים גבוהים יותר מהחברה הקודמת שלי. זה היה פיתוי עצום. המחשבות על ההזדמנות שלי לחזור לעולם בו חייתי מבחינה כלכלית רק רדפו אותי, לא ידעתי את נפשי.
חזרתי לישראל יחד עם הרב, ונכנסתי אליו אל הקודש פנימה. "אני רוצה מאוד לחזור לשם כבוד הרב", אמרתי בבירור. הוא הביט בי כלא מאמין. איך הבחור המוצלח הזה שלמד כאן שנה שלימה בהתמדה, ומאס בכל חייו הקודמים, רוצה פתאום לחזור לשם. והכי הכי היה קשה עבורו, שכאילו הרגיש שבגללו אני רוצה לחזור, כי הצטרפתי אליו למסע החיזוק.
הרב לא היה בעד, אבל נתן לי לעשות זאת.
חזרתי לפנמה עם רצון עז לכבוש את העולם הגדול, אפילו קיבלתי הצעה נוספת להגדיל את המכירות בהם עסקתי. אבל אז גב חזק שעליו נשענתי שם, נפטר, והשאיר אותי בהפסדים עצומים, שעד עתה אני לא מבין איך יצאתי מהם.
חזרתי חזרה לארץ הקודש, לישיבה, למקומי הטבעי. הבנתי מיידית שלכל דבר יש את הזמן שלו, ואת החשיבות לשמוע לדעת תורה.
ישבתי ולמדתי תורה בהתמדה גדולה והחיבור היה עצום. הרב שלי שהבין והכיר אותי כל כך, אמר לי בחוכמתו הגדולה: "יש בך כשרון גדול של מסחר, אתה הולך להיות מחזיק תורה גדול. אתה חייב להיכנס לזה חזרה". וכך בהוראות הרב, משעה 9:00 בבוקר עד 17:00 עסקתי במסחר, ומ-17:00 עד 23:00 בלילה ישבתי ללמוד תורה.
קיבלתי הצעה לשווק מותגי נעליים דרך מישהו שהכיר אותי בפנמה ותיווך אותי לבעלי החברה. זו הייתה עבודה עם משכורת גבוהה, רכב צמוד, וסידור מלא. הצלחה מסחררת שבטוחני הגיעה דווקא שזה היה צמוד לדעתו של הרב שלי.
בדיוק בזמן הזה: נישאתי לרעייתי היקרה תחי', שנמצאת איתי מאז ועד היום יחד בכל רגע נתון, באהבה ובמסירות נפלאה.
לאחר תקופה שהצלחתי להביא את מותגי הנעליים לכל חור אפשרי, לקבל אותו ב-0 שקל ולהביא את החברה למכירות של 20 מיליון שקלים בשנה. לצערי הרב, הבעלים של החברה, ניסו לשנות את תנאי העסקתי ורציתי לעזוב אותם. הרגשתי לא כיף לעבוד עם בוס שקשה לו שאני מרוויח מדי.
ניגשתי לרב בן-פורת, ושאלתי האם לעזוב אותו או להמשיך, כי דבר כזה לא אצליח למצוא, ולהבטיח את הצלחתי כעצמאי אין מי שיכול. הרב אמר: "תתפטר, תעבוד לבד, יהיה לך הצלחה גדולה". התפטרתי. ומאז אני מייבא נעלי יוקרה לציבור החרדי בהצלחה אדירה, כברכת הרב.
הקב"ה מכוון כל אחד ואחד מאיתנו למקום שלו, יודע בדיוק מתי ואיך, ועם כל החלומות שלנו והתוכניות שתכננו, אנו מבינים ששום דבר לא בידיים שלנו.
יש משפט שאומר: "אם אתה רוצה להצחיק את הקב"ה, ספר לו על תוכניותיך". עכשיו אני מבין שכל הסיפור של פנמה היה בהשגחה פרטית בשבילי, שאני אוכל להתעסק בשוק הזה עכשיו בהצלחה גדולה כל כך. ה' נותן לך מזלג היום, שיהיה לך לצלחת של מחר.
אני חושב שהמתנה הגדולה שקיבלתי מהדרך של החזרה בתשובה שלי, היא האפשרות להתקרב להקב"ה דווקא כשהיה לי טוב, ולא חלילה ממקום של חוסר או מצוקה. זה גרם לי להבין, שיצירת קשר עם הקב"ה חשוב שתהא דווקא, ממקום של חיבור ומערכת יחסים טובה, וכשזה מגיע ממקום כזה, זה הרבה יותר בטוח.