גם אני הייתי שם.
ישבתי על הכתפיים של אבא שלי והרגשתי שאני נמצא באירוע דרמטי. ידעתי שהתקופה הזאת תהיה חלק מההיסטוריה בכל הקשור לכוחות המשפיעים על המדינה, וידעתי שאני נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה.
המצור התחיל.
עמדנו בשערי בני ברק, ראינו את הבניינים הצפופים והישנים והבטנו בדוסים השחורים בעיניים רושפות זעם. 'מה נסגר איתם?', חשבתי לעצמי, 'למה הם חושבים שאנחנו צריכים לסחוב אותם על הכתפיים שלנו? למה אני בעוד כעשר שנים אשרת בצה"ל והילדים של הפרזיטים האלו לא ישרתו?! למה נגזר עליי לממן אותם?', בקיצור, כל מה ששמעתי בתקשורת עליהם.
אבא שלי התחיל לצעוק, להריע, לתקוע בחצוצרות, ואנשים מסביבנו נפנפו בהתלהבות בדגל ישראל. הרגשתי גאווה גדולה. אני חלק מקבוצת אנשים ערכית שנלחמת על הדמוקרטיה ועל עתידה השפוי של המדינה, והערצתי בכל ליבי את אבא שלי שעזב את כל עיסוקיו והתגייס להגנת המולדת.
• • •
"שלום, שמי נתי, וברוך הבא לעירנו", בחור צעיר ומחויך ניגש לאבא שלי, לבוש בחולצה לבנה וחובש כיפה שחורה. הוא נראה דיי סימפטי ואבא שלי החליט להתייחס אליו יפה, ולכבד את ערך הסובלנות גם כשמדובר באויב הדמוקרטיה.
"אני שמח שבאת לעיר שלי", אמר הבחור. "עשרות שנים שאנחנו כמעט ולא רואים פה חילונים, ואני חושב שהביקור שלכם מבורך. אין כמו המפגש האנושי".
"אני ממש שמח שהחלטתם לבוא ולהכיר אותנו", הוא חזר ואמר ולא ידעתי אם הוא סתם מיתמם.
"איך קוראים לך?", הוא פנה אלי.
"נמרוד", עניתי לו.
"שם יפה, מהתנ"ך. אתה תמיד מוזמן לבקר אצלנו", הוא אמר לי.
לא התחשק לי לחבב אותו. ניסיתי לגייס את כל משאבי השנאה שאגרתי כלפיו. התחלתי לרענן את זכרוני בכותרות האדומות הבוהקות שהוכיחו שהוא חי על חשבוני, ניסיתי להיזכר ברפורמה במערכת המשפט ובחוקים אותם הם מעבירים כל העת מתוך מטרה לחלוב מאתנו עוד כמה שקלים, אבל הבחור היה נחמד מדי.
"נמרוד, אני מבין שאם הגעת עד לעיר שלי בשעת לילה מאוחרת כנראה שיש לך משהו ממש חשוב לומר לי. אני פה כדי לשמוע", הוא אמר ברצינות ואני האמנתי לו. לא היה לו מבט מתחכם, לא היה בו משהו מתלהם, ואפילו לא היה לו פרצוף של 'צודק מדי'. הוא באמת היה קשוב.
"אתם הורסים את המדינה שלנו", אמרתי לו. "אנחנו בנינו פה את המדינה, ומיטב בננו סיכנו את חייהם ואף נפלו בקרב כשאתם ישבתם בישיבות שלכם ולא עזרתם לנו", הטחתי בו.
"אנחנו עובדים ומשלמים מיסים, ואתם, לא רק שאתם לא נושאים בנטל הכלכלי, אלא שאתם עוד חולבים עוד ועוד כספים מהמדינה. אנחנו בנינו כלכלה מתפקדת, אקדמיה, בתי משפט, בתי חולים, שירותי רווחה – בעוד שאתם כל היום מתפללים ולא עושים כלום", הוספתי.
"ואם לא די בכל זה – אתם גם משתלטים על המדינה שלנו. הגעתם לרוב בכנסת ואתם מצליחים להעביר חוקים שיעבירו לכם עוד ועוד כסף על חשבון הכסף שאנחנו מרוויחים. תגיד לי אתה, נתי – זה נראה לך הוגן ומוסרי?".
קיוויתי שאבי יהיה גאה בנאום המושלם של הבן שלו, וקצת ריחמתי על נתי. הייתי בטוח שאחרי כזה נאום הוא יגמגם משהו ויתקפל, אבל לא. הוא הקשיב לי ואפילו הביע אמפתיה. "אתה צודק נמרוד", הוא אמר. "אני לגמרי מבין את נקודת המבט שלך ומנקודת המבט שלך אנחנו באמת נוראיים. אני חושב שאם הייתי במקום שבו אתה נמצא הייתי שונא אותי לא פחות משאתה שונא אותי", הוא אמר לי.
"הייתי מציע לך לשמוע נקודת מבט נוספת לסיפור הזה, אבל זה מרגיש לי לא הוגן", הוא אמר. "אם אני הייתי עושה את הצעד הראשון ומגיע אליך לתל אביב לדבר אתך הייתה לי את הזכות להציג לך את הצד שלי - אבל מכיוון שאתם הייתם הראשונים להביע את הכאב שלכם אני חושב שזה לא הזמן המתאים, ואני לגמרי מוכן לכאוב יחד אתך את הכאב שלך", אמר לי נתי וקצת השאיר אותי חסר מילים.
"אני דווקא רוצה לשמוע", אבא שלי הפתיע. "אני מתרשם שאתה בחור הגון ולא אחד שזורק סיסמאות ואני תמיד מוכן לשמוע צדדים נוספים", הוסיף אבא שלי ואמר לו. "אבל באמת בלי סיסמאות. אני שומע בתקשורת את הנציגים שלכם מדברים בסיסמאות ולא בא לי לשמוע את זה בשידור חוזר. אם אתה חושב שיש לך משהו אחר לומר, אני באמת מוכן לשמוע".
"תודה על האמון", אמר לו נתי. "אני מעריך מאד את הסובלנות שלך ואת המוכנות שלך לשמוע גם ברגע כזה, ואני גם לא רוצה לסתור את התחושות הקשות שלך. אתה מרגיש שאנחנו חיים על חשבונכם ומשתלטים לכם על המדינה וזאת באמת תחושה קשה. אני לא חושב שהייתי רוצה להרגיש את מה שאתה מרגיש היום, ומה שאני רוצה לומר לך, לא סותר בשום צורה את התחושות הקשות שלך כלפיי.
"עם זאת, אני רוצה להציע לך לראות את נקודת המבט שלי, ולהבין כיצד אני כאדם מוסרי מסוגל להסתכל על עצמי במראה ולא לראות את היצור המעצבן שעולה מהתיאור שלך".
"בעוד שאצלך היום שמסמל את הייחודיות שלנו הוא 'יום העצמאות' אני מתמקד בעיקר ב'יום הזיכרון'. בעוד שבתפיסה שלך אנחנו מנסים לייצר נרטיב של 'העם הנבחר' שהמציא את עצמו מחדש - אני מעדיף את התואר של 'העם הנרדף' שגורלו לא עוזב אותו אלפי שנים. מבחינתי אנחנו עדיין בסיפור הזה", נתי אמר והסתכל עלינו מעט בחשש.
הוא המשיך מיד ואמר: "השאלה שהכי מעסיקה אותי בסיפור הזה היא למה כל כך שונאים אותנו?! איך זה שהעולם מביט בנו במבט רושף זעם כשאני ואתה יודעים שאנחנו עם מוסרי מאד, אולי מוסרי מדי...
"אז נכון, היום יש לנו יותר כח וזה פחות משתלם לשנוא אותנו – אבל זה לא הופך אותנו לאהובים. כמעט והתרגלנו לחטוף גינויים מהאו"ם בשעה שאנחנו מגינים על עצמנו, לעומת כמות מינורית של גינויים כשמדובר במקרה של רודנים שביצעו רצח עם. עשרות השנים האחרונות לימדו אותנו ששנאת היהודים לא פגה גם בעידן הנאורות, ושגם יהודים משכילים שהמירו את דתם היו חלק מגורל היהודים".
"אתה יכול להסביר לי את הסיפור הזה?", נתי שאל את אבא שלי, ואבא שלי הסכים בכאב. כשמדובר בכאב ההיסטורי המשותף שלנו אין בינינו חילוקי דעות.
"נמרודי, תרד בבקשה מהכתפיים שלי, אתה מתחיל להכביד עלי", אבא שלי ביקש ממני ואני ירדתי. הסתכלתי על בחור הישיבה שעמד מולי וחשבתי על הפער התרבותי המדהים שיש בינינו, ועל ההיסטוריה המשותפת שקושרת אותנו במשך אלפי שנים. מעולם לא הרגשתי קשר לאנשים מסוגו, תמיד היה לי קל יותר להזדהות עם משפחות העמים מאשר בני עמי החרדים. מה לי ולהם?!
"אבל איך כל זה קשור?", שאלתי את נתי וקטעתי את רצף מחשבתו. "מה הקשר בין זה שאנחנו העם הנרדף לבין זה שאתם לא משרתים בצבא ולא יכולים לעבוד כמו כולם", הטון שלי עלה מעט, מתאים את עצמו לצעקות ולתרועות שנשמעו סביבי.
"אני חלק מקבוצה שמרגישה מחויבות לשמר מסורת בת אלפי שנים", השיב לי נתי, "ובתפיסה שלי המשמעות של להיות יהודי בארץ ישראל לא יכולה להיות מנותקת מהמשמעות הרוחנית והדתית של המדינה". נתי פלט את המילים בחשש, יודע שהמילים שלו יכולות להפוך לאבק שריפה.
"האויבים שלנו לא שונאים אותנו בגלל שאנחנו אנשים מעצבנים - הם שונאים אותנו כי בעצם הקיום שלנו יש אמירה שמכאיבה להם מאד", הוא המשיך. "הקיום שלנו כעם ישראל וכעם התנ"ך הרגיזה את כולם, והעובדה שחזרנו לארץ ישראל רק הדגישה את הנרטיב והעצימה את השנאה כלפינו. אז נכון, יש לנו היום כח - אבל לא הפכנו לאהובים יותר".
"אז אתם עם השמירה על הדת שלכם אשמים בשנאה כלפינו", קמצתי אגרוף. "במקום לטשטש את היהדות שלנו אתם רק הופכים אותה למעצבנת יותר. עם כל השנאה שאתם מושכים אליכם אני לא מתפלא ששנאו את היהודים כל כך הרבה שנים", אמרתי לו בכעס.
"עם הקונפליקט הזה שאתה מציג התחבטו הרצל וראשי הציונות", נתי הפתיע. "הרצל הסתפק אם להתבולל או דווקא להדגיש את הנרטיב היהודי ואת הלאומיות שלנו, והוא הבין שאין לנו אפשרות להסתיר את היהדות שלנו. יהודי לא יכול להימלט מהגורל שלו, והאופציה היחידה היא לשאת אותה בגאווה", הוא אמר משפט שהסכמתי איתו, אך יכולת הקשב שלי הגיעה לקיצה.
"אתה מורח אותי עם סיפורים", אמרתי לו. "לכן אתם לא יכולים לעבוד? להתגייס? לשלם מיסים?", התשובות הארוכות שלו עצבנו אותי וגרמו לי לכאב ראש.
"לא, אבל עולם הערכים שלי, והמטרות שלי בחיים שונות לגמרי מהמטרות שלך. אני משקיע את רוב שעות היממה במה שבעיניי נתפס כמשמעות האבסולוטית של הקיום שלנו פה בארץ, כאידיאל היהדות, וכערך הגדול ביותר של דיירי העולם הזה. אני מאמין שיש משמעות רוחנית לכל זה, ואני מוותר על חיי נוחות למען אותה משמעות.
"אני חי בעוני כפי שאתה רואה, אני מוותר על בילויים והנאות ובוחר להשקיע את החיים שלי ברוחניות. זאת המשמעות בעיניי - אבל אני לגמרי מבין שאתה תופס את החיים בצורה שונה לגמרי.
"אני לא מצפה ממך להסכים איתי, אני לא מצפה ממך להאמין במה שאני מאמין, ואני גם לא מצפה ממך להפסיק לראות בי פרזיט שחי על חשבונך, אבל אני כן מצפה ממך להאמין לי שבתום וביושר אני פועל מתוך מערכת אידיאלים שונה משלך ושאני לא סתם פרזיט שבוחר בחיים הקלים", הוא אמר לי.
"אז לנצח נמשיך לריב?", שאלתי אותו בתסכול.
"כנראה. בכל זאת שנינו יהודים ואני מאמין שגם בחלק הזה - הגורל היהודי ימשיך לרדוף אותנו".