מנהג ישראל לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, נאמרו כמה טעמים בביאור הקשר שבין סיפור המגילה לעניין החג. ריבוי הטעמים מלמד שאינם מתיימרים בהכרח לתאר את הסיבה הבלעדית שבגינה נתקנה התקנה לקרוא את המגילה, אלא הם מעלים על נס יסודות מהותיים המשותפים לחג ולמגילה. במובן זה הטעמים השונים אינם חולקים זה על זה אלא כולם נכונים במידה שווה וכל אחד מהם משקף פן מסוים בקשר שבין המגילה לחג.
בעיוננו נתחקה גם אנו אחר הקשר בין החג למגילה ע"י הבנה עמוקה של סיפור המגילה והמסרים המשוקעים בתוכה ובכך נראה כי ישנו קשר עמוק בין סיפור המגילה למהותו של חג השבועות.
שלושת סיפורי המגילה
מגילת רות עוסקת במספר נושאים מרכזיים דרך כמה סיפורים השזורים זה בזה. המגילה פותחת במילים 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים..' ומסתיימת בלידת דוד המלך 'וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד' בכך נפרשת המגילה על ציר הנוגע להתפתחותו של עם ישראל, שבראשית המגילה נמצא במצב שבו אין סמכות ואיש הישר בעיניו יעשה כפי שמתוארת תקופת השופטים בנביא מספר פעמים, ובסופה נולדת התקווה למלכות דוד שתיצור סדרי שלטון ומלכות לאור תורת ה' ובבחירתו של דוד למשיח ה'.
הדרך בין שני הקטבים האמורים עוברת דרך סיפורו האישי של "איש מבית לחם יהודה" בשם אלימלך ומשפחתו, ודרך סיפור הגירות של רות המואבייה, שסיפורה קשור כמובן בגורלה של משפחת אלימלך אך הוא חולק גם מקום לעצמו. שלושת הצירים הללו שזורים זה בזה ומרכיבים יחדיו את סיפורה השלם של המגילה, במאמרנו זה נבקש לעיין כיצד מתלכדים הדברים לכדי מסר מרכזי, ומה הקשר בין סיפורן האישי של משפחת אלימלך ורות המואבייה למצבו הכללי של עם ישראל? לכשנבין את הדברים נוכל לעיין בשאלת הקשר בין המגילה וחג השבועות.
מבחן הנאמנות
התבוננות בסיפורי המגילה מלמדת שבשלושת הצירים האמורים ישנו מוטיב בולט הקשור בשאלת הנאמנות, המגילה פותחת באלימלך שבעקבות הרעב בארץ מפנה גב לעמו ולארצו, עוזב את ארץ ישראל ופותח בחיים חדשים בארץ מואב, הוא משתקע שם עד כדי כך שבניו נושאים נשים נוכריות ומתנכרים להיותם חלק מעם ישראל. זהו מופע של חוסר נאמנות לעם ולארץ, כאשר בשעת צרה בוחר אלימלך לדאוג לעצמו בלבד ולהפנות עורף לעמו ולמולדתו. זאת הסיבה שהמגילה מכנה אותו "איש", כינוי המבטא אלמוניות, הוא לא מתואר לפי ייחוסו או תפקידו כיון שבהליכתו לגור בשדה מואב הוא מבטא חוסר חיבור לעם, הוא לא חש בשותפות גורל עם עם ישראל ומתואר בהתאם כ"איש" אלמוני בעלמא. חז"ל מספרים שעינו של אבימלך הייתה צרה בעניים וכפי שמביא רש"י: "עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות עין, שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו, לכך נענש", בכך מבטאים חז"ל את עומק הבגידה של אלימלך במולדתו ביתר שאת, כאשר בעת צרה, במקום לחוש חיבה וחמלה כלפי אחיו ולסייע להם, הוא מעדיף לרדת מהארץ ולהתנתק מהם ומגורלם.
סיפורו של אלימלך איננו רק סיפור של איש אחד אלא סיפורו של העם. הוא מופיע על רקע הפסוק הפותח של המגילה שמתאר את מצב העניינים בעם ישראל באותם הימים 'וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים'. תקופת השופטים שקדמה למלוכה בישראל מתוארת כתקופה הסובלת מחוסר חריף במנהיגות: 'בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה' (שופטים כא, כה) תיאור זה מופיע לאחר הסיפור הנורא של פילגש בגבעה שהיה, כפי משמעות הפסוק, תולדה של מצב זה. כך גם דרשו חז"ל את הפסוק "מהו שפוט השופטים, אמר ר׳ יוחנן, דור ששופט את שופטיו" (ב"ב טו:), תקופה זו משמשת רקע להתנהגותו של אלימלך העולה מתוך המצב הכללי של עם ישראל, חוסר המנהיגות מוביל לפירוד בתוך העם כשכל אחד חש עזוב לגורלו ודואג רק לעצמו.
נעמי לעומת אלימלך
לעומת אלימלך ובניו בולטות דמויותיהן של רות ונעמי המתנהגות בנאמנות אינסופית ומתמסרות באופן מוחלט למשפחתן ולעמן. ראשית, נתבונן בדמותה של נעמי אשת אלימלך. '..וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁה וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב..' משנשארה נעמי לבדה היא הופכת את מגמת הסיפור וחוזרת לעמה ומולדתה. זאת תוך כדי שהיא שומרת אמונים גם למשפחתה הפרטית, כשהיא דוחפת את רות להקים שם לבניה המתים. כאשר נולד ילד לרות ובועז מספרת המגילה 'וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל'. נראה בעליל שמאמציה של נעמי היו כדי להמשיך את שמם של בעלה ובניה שנותרו ללא זכר בשדה מואב ולכן פרי הנאמנות מיוחס אליה. 'ַותִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי'. המגילה נקראת על שמה של "רות" אך שמה של נעמי מוזכר במגילה כפליים משמה של רות. נעמי היא הדמות המרכזית במגילה בכך שהיא הראשונה שיוצרת את תנועת ההתמסרות והנאמנות ובכך מבשרת את השינוי ואת מופעי ההתמסרות שיבואו לאחר מכן, בהם נעסוק מיד.
רות ובועז
רות שהולכת בעקבות נעמי ועוזבת את מולדתה ובית אביה מגלה נאמנות וההתמסרות יוצאת דופן, על אף שהיא נוכריה, ועל אף שבעלה - בנה של נעמי מת, היא עדיין חשה במחוייבות כלפיו וכלפי משפחתה - אימו ומתמסרת עד כדי שהיא מוכנה לנדוד לארץ אחרת. לאחר מכן היא גם נענית לבקשותיה של נעמי ונוקטת בפעולות נועזות כדי להגיע לבועז שאמור לייבם אותה ולהקים שם למשפחת אלימלך. בועז שפוגש בתחילה ברות שבאה ללקט בשדותיו ומתוודע לקירבת המשפחה ביניהם מגלה גם הוא יחס של נאמנות והתמסרות כשהוא מזמין אותה להוסיף ללקוט בשדותיו, ומעמיד את עצמו כמגן ומשען עבורה מעתה והלאה.
הקמת שם המת
נושא מרכזי העומד בלב המגילה הוא היבום בו עוסקים שני הפרקים האחרונים במגילה. נראה שהמרכזיות של נושא הייבום במגילה קשור גם הוא למסר המרכזי העובר כחוט השני במגילה והוא כאמור, הנאמנות. מצוות היבום דורשת מאשת המת לשמור אמונים לבעלה ולמשפחתו גם לאחר פטירתו כדי להקים לו שם, וכפי שמשבח בועז את רות '...בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל, וְאִם עָשִׁיר' אמנם במגילה לא מדובר ביבום רגיל של אח שמייבם את אשת אחיו, אבל מבחינה רעיונית מדובר באותו עניין- "הקמת שם המת".
גם בועז מצידו, מתוך נאמנות למשפחתו חש בחובה לשאת את רות כדי להקים שם לקרוב משפחתו, בתיאור סיפור הייבום של בועז מעמידה המגילה את התנהגותו הנאמנת והמתמסרת של בועז אל מול אי ההתמסרותו של ה"גואל" שבעקבות הנהגתו אינו מוזכר בשמו ובדומה לאלימלך שנידון לאלמוניות בפתיחת המגילה.
המגילה מסתיימת בלידת ילד לרות ובועז, לידה שמסמלת את סופו הטוב של הסיפור, וכפי שבגידתו של אלימלך מסמלת את מצבו הכללי של עם ישראל שהתאפיין באותה תקופה בפירוד ובחוסר נאמנות, כך גם לידת הילד לרות והקמת השם מסמלת את התקווה לחזרתו של עם ישראל למצב של אחדות ושותפות הדדית ע"י כינון ממלכה מאוחדת ויציבה. השינוי שהחלה בו נעמי כשהחליטה לחזור ארצה נשא פרי, בדמות יצירת השושלת של מי שיאחד את העם כולו תחת ממלכה איתנה, כששבטים נפרדים שהפכו לאויבים בהעדר הנהגה שלימה, עתידים לעמוד יחד בערבות ומטרה משותפת תחת מלכות של משפט וצדקה. זאת מגלה לנו המגילה בפסוקים האחרונים בהם היא פורשת את השושלת המובילה מיהודה דרך הילד הנולד עובד, ועד דוד המלך.
ההצדקה לכריתת ברית
דוד המלך זכה לברית מיוחדת עם הקב"ה ולהבטחה שמלכותו תיכון לעד וכפי שנאמר בדברי הימים 'הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח' (דברי הימים ב, יג, ה). מדוע אפוא זכתה שושלת דוד וצאצאיו להבטחה מיוחדת זאת שבית מלכותם יכון לעולם ללא תלות במעשיהם או בגורל כזה או אחר.
מגילת רות שופכת אור על יסודה של הבטחה זו וסיבתה. "ברית" לעולם נכרתת מתוך מטרה כלשהי אך משעה שהיא נכרתת הרי שהיא מכוננת חיבור ומחוייבות עמוקה בין כורתי הברית גם במצבים שבהם לא ניתן לממש את מטרת הברית. וכך גם ברית זו שבין הקב"ה למלך ישראל היא תולדה של שרשרת בריתות ושמירת אמונים של אבות ואימהות השושלת הזאת, ברית עם המשפחה, הארץ והעם. כפי שמספרת המגילה, לעומת אלימלך ובניו שהעדיפו לעזוב את עמם וארצם מרגע שהחיבור איתם לא עלה בקנה אחד עם רווחתם האישית, ולעומת הגואל שנמנע מלסייע למשפחתו, התמסרה רות לנעמי אף שעל פניו לא הייתה הצדקה לכך כאשר בעלה נפטר. כך פעל בועז מתוך מחוייבות והתמסרות על אף שלא היה לו בכך שום אינטרס אישי. הפגנת נאמנות זו הייתה אפוא השורש ללידתו של דוד המלך, ובכך להבטחה לעם ישראל שתקום מלכות שתיכון לעד ותעניק לעם ישראל קיום נצחי, וגם לברית עם דוד וצאצאיו לעמוד בראש מלכות ישראל.
מתן תורה – מעמד כריתת הברית
כעת נוכל להאיר באור חדש את הקשר שבין מגילת רות לחג השבועות. מקובלנו מחז"ל שבחג השבועות אנו חוגגים את קבלת התורה, את התורה קיבלנו במעמד הר סיני שהיה למעשה מעמד של כריתת ברית בין הקב"ה לעם ישראל. כך אפשר להיווכח ממעשיו של משה לאחר מעמד הר סיני 'וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' (שמות כד, ז-ח) כלומר מעמד הר סיני לא היה רק מעמד שבו קיבלנו מהקב"ה את התורה והמצוות אלא היה זה בעיקר מעמד של כריתת ברית, התחייבות הדדית של הקב"ה ושל עם ישראל. הקב"ה כביכול מפקיד בידי עם ישראל את גורל העולם ותיקונו ועם ישראל, לעומתו, מתמסר ותולה את קיומו בתורת ה'.
ברית זו עומדת איתנה גם בזמנים שמטרתה איננה מתממשת שכן זוהי מהותה של ברית ואכן כך מבטיח הקב"ה בפסוקים האחרונים הנאמרים בהר סיני:
'וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה'
(ויקרא כו, מד – מו) .
בשעת מתן תורה בהר סיני נכרתה אפוא הברית הנצחית. ברית ראשונים בין הקב"ה ליוצאי מצרים, ברית זו שנכרתה בדם המילה והפסח שקדמו למעמד הר סיני ובדם הקרבנות של יום מתן תורה, לא תופר לעולם.
אלא שההצדקה לברית זו דומה להצדקה לברית עם שושלת דוד. כפי ששם נדרש גילוי נאמנות ברור, גם כאן לברית בין הקב"ה לעם ישראל קדמה שותפות עמוקה בתוך העם וכפי שדורשים חז"ל את הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד", הקב"ה איננו כורת ברית עם יחידים אלא עם העם כמכלול ולכן מן ההכרח שלכריתת הברית בין הקב"ה לעם ישראל תקדם 'ברית' בין כל חלקי העם.
***
במגילת רות אנו מתוודעים לכך כי גילויי הנאמנות הנשגבים של נעמי רות ובועז הם שורש הברית האינסופית עם שושלת דוד, הם אשר מביאים לבשורה הגדולה הנמצאת בחתימתה של המגילה המספרת על לידת דוד המלך ועל כריתת ברית עולמים בין ה' למשיחו. כך גם הברית הנצחית בין עם ישראל על כלל הפרטיו לבין הקב"ה, ברית סיני שאנו חוגגים בחג השבועות "חג מתן תורתנו", יסודה בגילוי הנאמנות שלנו אל עמנו ובשיתוף כאיש אחד בחניה נגד ההר כאגודה אחת אל מול המטרות שאנו מיועדים אליהם, וכפי שכתב רבי יהודה הלוי בשירו "ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד".
ראה ראב"ע ויקרא כו, מה.