שלום, אני שלום מאיר (36) מטבריה.
כילד, למדתי בתלמוד תורה באזור המרכז, הייתי ילד פורח ומשגשג. בכל לילה ממתין שיגיע כבר הבוקר, בכדי ללכת לתלמוד תורה. הייתי עם מעמד חברתי גבוה במיוחד, ולא על חשבון הלימודים שלי, כי הייתי מביא ציונים גבוהים, ונחשבתי למצטיין הכיתה.
>> למגזין המלא - כנסו
בכל שנה הקשר שלי עם מלמד הכיתה בה למדתי היה טוב מאוד. הוא ראה את היכולות שלי והשתמש בהן נפלא. שנה אחת הייתי אחראי על ארון הפרסים, שנה אחרת הייתי הילד שאחראי על גמ"ח מכשירי הכתיבה, ופעם הייתי אחראי על ניקיון הכיתה... בקיצור, הצליחו להוציא ממני את המירב. לא היה ילד מאושר ממני ומקובל ממני חברתית. כך היה כל השנים, עד השנה הארורה ההיא.
זה היה כשהגעתי לכיתה ו'.
אני זוכר את היום הראשון של כיתה ו', המלמד קורא בשמי, וכשהצבעתי, הוא הביט בי מבט ארוך וקשוח. כבר התחלה לא טובה לילד סטנדרטי, אבל לא לי. לי הפרצוף הזה לא אמר כלום דווקא בגלל המעמד בו הייתי. פשוט דפדפתי את זה, ושכחתי מזה אחרי דקה.
בגלל שהייתי ילד חכם ושנון, שמבין את הסביבה שלי, מכיר אותה די מהר ויודע מתי להיות הזאב ומתי להיות הכבש - הבנתי מהר מאוד, שאני, מאיר שלום המבוקש והמקובל כאן בחיידר, לא באתי טוב בעין למלמד שלי מההתחלה, אבל למה, זה לא הבנתי.
מה שכן, הייתי ילד שצריך לתפוס את הנקודה שלו. בגלל השנינות שלי, היו כאלו שראו בי כאחד שלא רואה בעיניים או חוצפן, אבל לא כך הייתי. מה שכן, היה לי כוח סחיפה אדיר ושליטה בחיידר, ובגדול. אני חושב שלכן כל רב'ה בכל שנה עלה על זה, חוץ מהרב'ה הזה של כיתה ו'.
כבר ממש בהתחלה המלמד הקפיד לפנצ'ר אותי בכל הזדמנות. זה התחיל מהתעלמות ממני באופן שוטף. אם נגיד הוא היה שואל שאלה והיה צריך להצביע - אז לא קרה שקיבלתי אישור לענות תשובה שידעתי ושכל כך הייתה לי על הלשון. ללכת לצלם במזכירות? הוא אף פעם לא נתן לי כשביקשתי. פתק נחת? פעם בחודשיים כשלא הייתה לו ברירה ולא יכל להתעלם מהחריצות שלי, רק אז הוא היה נותן לי. אם הוא היה צריך לשוחח איתי על עניין, הכל היה טכני. שום רגש הוא לא גילה אליי.
לא יודע מהיכן הביטחון שקיבלתי, אבל המשכתי להתנהל כרגיל, ומעמדי בחברה לא השתנה.
המשכתי להיות המצליח במבחנים, הילד הכי מדובר בחיידר, ואם היו בחירות, אז הייתי לוקח בסיבוב הראשון ומביס את הצד השני. המעמד החברתי כל כך היה חזק אצלי, שלא עניין אותי בכלל הפרצופים של הרב'ה.
יום אחד לא הרגשתי טוב, ונשארתי בבית. אבל יום אחרי גילתי משהו לא נעים.
ניסיתי כמו בכל פעם לארגן קבוצה למשחק כדורגל בחצר הת"ת, ואז אני שם לב, שהחברים שהיו מנת חלקי, פשוט בורחים ממני. שאלתי את דודוש: "אתה בקבוצה איתי או עם יוסי?", דודוש ענה לי: "אני לא איתך". ובכן פניתי לעוד כמה מחבריי מהקודקודים בכיתה, גם הם, פשוט ברחו ממני.
גם בשיחות מסדרון, הייתה ירידה עם חבריי, חוץ מכמה חברים בודדים שהיו פונים אליי. הייתה שם מגמתיות ברורה שלא לשחק איתי. זה המשיך כך תקופה שפשוט הרגה אותי בכל פעם מחדש. מילד שהיה המרכז, הפכתי להיות שולי כל כך.
זה היה הרגע הכי קשה שאני זוכר בילדותי.
דווקא בגלל שלא הייתי הילד שיודע לשווק את עצמו בבית בהצלחות שלו, ממילא גם לא הייתי משתף את העובר עליי. אבל זה היה גדול עלי, והחלטתי לשתף את אבא שלי, וכך עשיתי.
אבא שלי חיבק אותי ואמר לי בחום: "בשבילי תמיד אתה מספר אחת". אלו היו מילים שהיו כל כך חשובות, אבל הם לא שינו לי את החשק, והרצון ללכת לחיידר - הלך ודעך.
בוקר אחד בדרך לחיידר ראיתי את יודל'ה, אחד החברים הבורחים ממני בחיידר. הלכנו יחד, דיברנו וצחקנו, רק הגענו לחיידר, הוא פשוט עזב אותי בקרירות והלך לכיתה.
כשחזרתי הבייתה, אבא שלי הודיע לי שאנחנו יוצאים יחד הערב לשוחח קצת. אבא הסביר לי שיש ימים שהכל פורח, ויש ימים בחיים שלא תמיד מרגישים את זה. זה עזר לי להתמודד, אבל דבר אחד הציק לי שגם עליו אבא שלי לא ידע לענות לי.
מה עשיתי?!
קמתי בבוקר, ואבא שלי התלווה אליי לחיידר. "אני הולך לדבר עם הרב'ה שלך", הוא אמר. ראיתי אותו משוחח עם הרב'ה שלי, שיחה שהייתה נראית נינוחה וידידותית. כשאבא סיים את השיחה הוא ניגש אליי ואמר לי: "הרב'ה אומר שאתה נפלא, הוא מאוד מעריך אותך". לא האמנתי למילותיו של הרב'ה! בכל אופן לא כך הרגשתי.
ואז הגיע ליל שבת ההוא, שגילה לי 'מה עשיתי'.
יצאנו מבית הכנסת, אח שלי הקטן יחיאל אומר לי את המשפט הבא: "מאיר, למה הרב'ה שלך לא מסכים להם?". בתחילה לא הבנתי את השאלה, ולא ייחסתי חשיבות למילותיו של יחיאל הקטן. אבל יחיאל לא הרפה. "נו תגיד לי כבר, למה הוא לא מסכים להם?". אני, שהייתי בשיחה עם אבא שלי, אמרתי ליחיאל: "יחיאל, שקט רגע, אני מדבר עם אבא".
יחיאל שתק!
נכנסנו הביתה, שלום עליכם, אתקינו סעודתא, קידוש ונטילת ידיים. ואז בין הדגים לזמירות, נזכרתי ביחיאל אחי הקטן, שנדנד לי כל הדרך עם שאלה.
מיד במוצ"ש אבא שלי התקשר לאבא של יוסי, הוא ביקש ממנו לאמת את העניין עם יוסי. לא עברו 10 דקות, והיה אישור. אכן, הרב'ה נתן הוראה במישרין או בעקיפין שלא לשחק עם מאיר שלום.
הטלפון הבא היה לרב'ה, שהסביר: "על מאיר שלום הגיעו כמה תלונות שאיננו יודע להפסיד במשחק, אי לכך המלצתי לילדים המתלוננים שלא לשחק עימו". אבא שלי שאל: "האם הרב'ה פנה למאיר בנידון?". הרב'ה ענה בשלילה והוסיף בהלצה צינית: "את מאיר אי אפשר לתפוס בהפסקה הוא תמיד עסוק".
"האם הרב'ה לא חושש שמאיר שלום יפגע חברתית מהצעה שכזו?", שאל אבי והרב'ה ענה: "אני לא חושב על חשש כזה לבן שלך, הוא ילד מספיק חזק חברתית, ואם כבר אתה מדבר, אז חשוב שתדע: הבן שלך לא צדיק תמים, הוא חכמולוג גדול והוא סוחף אחריו את כולם. ילד כזה צריך לרסן, ואם אתה כאבא לא תעשה את זה, אז אני אעשה זאת".
אבא שלי היה בהלם על השפה, הודה לרב'ה על 'האכפתיות' והשיחה הסתיימה.
ההלם התעצם דווקא בגלל שכמה ימים לפני הוא שאל את הרב'ה עליי, והוא שיבח אותי, "מה קרה פתאום?!", הוא שאל בקול. הוא התקשר לרב'ה של אחה"צ ושאל מה קורה במשמרת שלו. הרב'ה השיב לו: "מאיר שלום ילד למדן, מדהים, ממושמע וכריזמטי, תענוג של ילד".
ואז הוא סיים עם המשפט המזעזע הבא: "מאוד חשוב שהרב'ה של הבוקר יאהב אותו, כי אם לא, זה לא ילך. כי הוא פשוט לא יודע איך לאכול אותו... אני מקווה שהבנת אותי...".
באותו היום המפקח התקשר לאבא שלי. "שלום לכם, מאוד מאוד חשוב שתסתדרו עם הרב'ה, אני לא בא להיות בורר, אחרי הכל הוא הרב'ה והבן שלך הוא התלמיד, אבקש להגיע עם הרב'ה להבנות...". אבא שלי ניסה להשחיל מילה ולהבין מה כבר עשיתי, אבל המפקח לא נתן לזה לקרות: "כבר אמרתי, אינני בורר בעניין, אני מבקש להסתדר עם הרב'ה הוותיק עם ניסיון רב השנים, וממקימי החיידר שלנו. כל טוב, ובהצלחה!".
זה נראה שהרב'ה שלי היה די חזק שם, היה לו כוח אדיר, הרגשתי שאף אחד לא יכל לקום ולצעוק את הכאב שלי.
לא יכולתי לשכוח את הרב'ה הזה, לעולם. והנזק בגלל מעלליו, הורגש מאותה השנה ואילך. כבר העדפתי לקבל ממנו מכות, ולא שיפצע את ליבי המדמם ללא הפסקה. זה קיבל ביטוי כשהגעתי לישיבה הקטנה, היה לי קושי לפתוח שיחה עם בחורים, חששתי תמיד שלא יקבלו אותי כמו פעם. וכן, גם בישיבה הגדולה, הקושי לא עזב אותי. אפילו בשידוכים היה לי קושי שלא אצליח לבנות בית, ושלא ירצו אותי, ובפגישות גיליתי נחיתות גדולה. בסופו של דבר, בחסדי שמים, הקמתי את ביתי לתפארה.
• • •
זה קרה בבין הזמנים, אני רעייתי, ושלושת בנותיי נפשנו במלון יוקרתי בצפון.
כבר בקבלת המפתח בעמדת הקבלה הבחנתי בו, ברב'ה שלי, שהצליח לנגוס את התקופה היפה שלי כילד, שעד עתה אני לא שוכח, יושב לו בלובי עם רעייתו ובני ביתו לדורותיהם. נכנסתי לחדר עם ילדיי, התמקמנו קמעא, וחזרנו ללובי.
הוא עדיין ישב שם עם איזה עיתון מזדמן. פחד אחז בי, פחד וחרדה שהיה קשה לי לשלוט בהם. ראיתי אותו, ומבחינתי ראיתי את האדם שבמידה מסוימת הרס לי תקופה מאוד חשובה בחיי, שהצלקת ממנה עדיין נמצאת בליבי בעודי מביט בו, הכל היה כל כך טרי מבחינתי, גם אם עברו מאז, מעל 20 שנה אחורנית.
רעייתי ראתה אותי טרוד, שיתפתי אותה במתרחש בחדרי הלב שלי. "תלך לדבר איתו על זה, שתף אותו", היא הציעה. "זה יעזור לך, אל תפספס את ההזדמנות הזו", היא אמרה באחריות.
לא ראיתי את עצמי מעז לעמוד מולו, ועוד לדבר איתו. רציתי רק להבין מה חטאתי, מה עשיתי...
בארוחת הערב זה קרה, בעודי ממתין בעמדת הבשר המעושן, אני רואה אותו ממש לפניי.
הוא הביט בי, והשתתק כלא מבין.
המלצר שעמד בעמדה עצר את השיח שלנו. המלמד לקח את המנה שלו, שם על השולחן של בני ביתו וניגש אליי.
רק הוא שמע את שמי, קימט את מצחו כמנסה לזכור...
"אווהההוו.... מאיר שלום, המוכשר והסוחף... איך אתה מרגיש?", הוא שאל בחוסר ביטחון.
אני הייתי הכי אמיתי, וליבי נפתח כמו שלעולם לא.
"אני רוצה להיות כנה איתך, ולהגיד לך באמת איך אני מרגיש: אני שונא אותך!".
הוא נבהל, ונסוג אחורנית.
• • • • •
ישבתי עם הרב'ה שלי ההוא מלפני 20 שנה בלובי המלון, וסיפרתי לו את הנזקים שהוא גרם לי, ואת תופעות הלוואי שאני חווה עקב החרם שהוא עשה עליי בתלמוד תורה. סיפרתי הכל, הוא ישב והקשיב, הזדהה עם כל מילה.
על כל מילה שיריתי אליו, הוא כיווץ את פניו. הוא פשוט היה איתי, התנתק ממה שמסביב, והקשיב. מרגע לרגע רמת השנאה שלי אליו הלכה וירדה, וטון הדיבור שלי החל לרדת.
הרגשתי איך אני מתרפא, איך אני מרגיש טוב יותר, איך הכעס כבר לא אותו כעס. כל כך כאב לי שזה לא היה אז, כשהייתי ילד, שהייתי צריך את היחס הזה, את ההקשבה הזו, את היכולת להכיל אותי.
בסיום דבריי הוא הביט בי, הסביר לי שזה הגיע ממניע של שליטה, הוא פשוט לא ידע איך להתמודד עם הכוח שלי בכיתה. הוא השתתף בקושי שלי, הביע את צערו הרב, ואז, הושיט לי את ידו הרועדת ואמר בקושי גדול ובלחש:
"אני מתנצל, הייתי צעיר".
• • •
הילדים שלנו חווים חוויות ביומיום שלהם, ואנחנו חושבים שזה משהו של מה בכך, שיעבור. המזל שלי שההורים שלי תמכו בי, נתנו לי את התמיכה ואת הגב, והרעיפו עליי אהבה שבטוח בלעדיה לא הייתי שורד.
א. כשילדים חוזרים הבייתה מהחיידר, הם חוזרים טעונים. דורשים מהם כל כך הרבה, והבית זה הפינה שלהם לפרוק. זו יכולה להיות בעיה חברתית, עומס לימודים או מלמד שבאמת בא עמוס רגשית או נפשית לחיידר. אנחנו חייבים להקשיב, לאהוב, לקבל אותם טעונים, ולפרוק מהם הכל. נכון שזה קשה, אבל זה משהו שמשפיע לדורות.
ב. בכל אפשרות שיש לנו לספר את הכאב שלנו, חשוב מאוד שנעשה זאת. עד עכשיו אני מוקיר טובה לאשתי על ההצעה שלה ללכת ולדבר איתו. הבנתי שלעמוד מול הבעיה ולהתמודד איתה - זה הפתרון שלה. לי זה עזר פלאים. אין צורך לחשוש מתגובה של הצד הנגדי, קל וחומר בזמן שהינך יודע שנעשה לך עוול.
ג. והדבר האחרון זה מה שלמדתי מהרב'ה שלי: להצליח להתנצל, ולא לתרץ תירוצים על מה שעולל לי. הוא פשוט היה חכם ומבוגר מספיק בכדי להבין את הצורך שלי אחרי מה שעברתי, ובגלל זה, היה לי פחות קשה לסלוח. הוא נתן לי להבין שזו הייתה טעות מבחינתו לשלוט בי בצורה הזו, וריפא לי חלק נכבד מהמחלה שקוננה בי.