בכתבת המגזין בשבוע שעבר, עסקנו ב"בגדי קודש" בעיקר מאת אדמו"רים ידועי שם, שחסידיהם יפזרו הון רב, בכדי לרכוש לאחר פטירתם "חפצי קדושה" בהם השתמשו האדמו"רים.
>> למגזין המלא - כנסו
מסתבר שגם ליטאים מבקשים לרכוש את בגדיהם של גדולי ישראל: וכך תחת הכותרת: "בגד קדוש", נמכר בגד עליון - חאלט ביתי - עם אבנט של הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל - "הסטייפלר".
בית המכירות צירף אישור מנכדו הרה"ג ר' משה ברזם (בן חתנו רבי שאול ברזם זצ"ל) שמעיד שקיבל בעצמו בגד עליון זה מידיו הקדושות של זקנו זצ"ל בחייו במתנה.
על הקטע הבא התלבטתי איזו כותרת לתת לו, האם: "מהי דעתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל על חפצי קדושה של צדיקים?", או כותרת יותר סֶנְסַצְיוֹנִית: "מתי סידור נהפך להיות עבודה זרה?", (ובדומה לדיון על הסטנדר של 'הרב מבריסק' שאחד מבניו סבר שהמדובר בע"ז).
באתר 'דרשו' הובא המעשה הלא יאמן הבא על רב מחו"ל שלפני שנים רבות ביקר בארץ ישראל עם אחד מבניו, שהיה אז עוד לפני בר המצווה, וביקר אצל מרן רבי אהרון לייב שטיינמן. בעת הביקור ראה על הסטנדר סידור ישן ורצה לקבלו. ביקש מהגראי"ל שטיינמן לקבלו, ולאחר ששאלו למה צריך זאת? וענה "למזכרת", ענה הגראי"ל שטיינמן: "אתם יכולים לקחת אותו", ורכש מיד לגראי"ל שטינמן סידור חדש.
בשעה שהביא את הסידור החדש לגראי"ל שטיינמן, הבחין בו אחד מהנכדים, וקצף עליו וגער בו על מעשהו. ענה האורח מחו"ל שהוא לקח את הסידור הישן באישור מרן.
הנכד לא האמין לו, שכן מספר ימים קודם לכם, נכנס הגרש"ב סורוצקין ראש מוסדות הכוללים 'עטרת שלמה', וביקש מהגראי"ל שטיינמן את הסידור בעבור עשיר גדול שמוכן לשלם עליו רבע מיליון דולר (!) תרומה לרשת הכוללים.
כשפנה הגרש"ב סורוצקין לגראי"ל שטינמן נענה ואמר לו בהאי לישנא: "למה הוא צריך את הסידור שלי?! זה עבודה זרה!!" – אמר הנכד, "והרי סבא לא הסכים בשום אופן לתת את הסידור, ואיך יכול להיות שלך הוא כן הרשה לקחת את הסידור?!".
נכנסו שניהם שוב לגראי"ל שטיינמן ושם שאל הנכד: "האם זה נכון שהסבא הרשה לו לקחת את הסידור?!". שאל הגראי"ל שטיינמן את האורח מחו"ל: "למה אתם צריכים את זה?", ענה לו: "אני פשוט רוצה איזו מזכרת לבני", אמר לו הגראי"ל שטיינמן: "אתם יכולים לקחת אותו". (אתר דרשו י"ז אב תשפ"א).
נראה שההבדל בין שני המקרים שסבר מרן הגראי"ל שטינמן שאלו שסבורים בטעות שחפצים של צדיקים הם סגולה - זה בגדר עבודה זרה, אולם לשם מזכרת בעלמא, מותר הדבר, וכפי שהדבר היה במחלוקת בין בני מרן הגרי"ז.
• • •
נזכיר את המקורות מרבותינו ז"ל אודות חפצים קדושים של צדיקים שמסוגלים לישועות.
מצינו בירושלמי מועד קטן על "מקלו של ר' מאיר היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת", וכעין כך הביא הר"ן בדרשה ח גבי מטה משה. את הר"ן הנ"ל הביא הגר"א גנחובסקי והיה נוהג על-פי זה לשים כיפה של גדול בתורה לבחור שכמעט וסר מהדרך כסגולה להתחזקות בתורה ויראת שמים.
במדרש שיר השירים (א ג) הובא על אבן שישבו עליה התנאים: "פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית".
שמועה יש על הט"ז שנתן חתיכה מהסטנדר שלו לאשה המקשה לילד, ואמר לשלוק ולשתות את המים, ובכך תראה ישועות.
הרמח"ל במסילת ישרים פרק כח כותב: "הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם... כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותר כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא".
בספר אור התורה (ויחי ד"ה כי עלית) לגה"ק רבי שלום תאומים הובא כי "כל כלי הצדיקים כסף וזהב ומלבושיהם, כולם שורה עליהם קדושה גדולה".
החתם סופר הסיק מהירושלמי המפורסם על מקלו של רבי מאיר: ש"מלבושין של האדם נאצלין מקדושתו של הלובש, והוא הדין בהיפוך, והלובש אותם אחריו יאצל עליו מאותו הרוח לטוב ולמוטב".
הרבי ממונקאטש כתב שעל ידי השתמשות של צדיק זוכים על ידו לדעת לענייני טובות העולם הזה.
גם הבן איש חי סבור כך שהמקל של רבי מאיר היא למדה דעת, וכתב שהראשונים היה דרכם לקחת משענת בידם והיו סומכים עצמם עליה ומסתכלים בה כדי לשפוט מחשבתכם: "ולכן המקל ההוא נמשך עליו רוח קדושה מקדושת מחשבתם".
בספר דברי בינה (ביאלה כי תבא מז) הובא בשם הרה"ק מנשכיז שאמר שכלי שנתן רבו יש לו כח לעשות ניסים ונפלאות. עוד הוסיף ואמר שאם רבו היה נותן לו את השולחן שישב עליו, היה ביכולתו להחיות מתים.
בספר מים רבים (קסה) הובא מאת אחד מנכדיו של החידושי הרים שאמר בשם הרה"ק מנשכיז שהחיה מת בכלי ששתה בו תיה רבו המגיד רבי מיכל מזלאטשוב.
הגה"צ מוויטצען בהקדמה לספרו מקדשי ה' העיד על ניסים ונפלאות שאירע לו בשואה עקב העטרה מטליתו של הייטב לב שלבש.
מעניין לדעת שע"פ תורת החסידות אין קדושה לחפצים שהיו לפני שהבעש"ט גילה את תורת החסידות, וכך הובא בשם המגיד מצ'רנוביל:
"שמעתי מאדמו"ר הרה"'ק מרן ר' יצחק (טברסקי) מסקווירא שסיפר כי פעם אחת אחז בידו אביו הקדוש המגיד [ר' מרדכי] מצ'רנוביל גביע כסף ישן, ואמר להעומדים אצלו: 'ראו כמה מאוס וגרוע גביע זה, כי הוא מעולם התוהו'. והיה לפלא בעיני השומעים, ולא ידעו פירוש הדברים. אחר כך, אמר הוא בעצמו, כי קודם שבא הבעש"ט לעולם הזה היה העולם הזה עולם התוהו, והוא האיר את העולם. וסיים האדמו"ר [ר' יצחק מסקווירא] ואמר: 'הגם שהיו כמה גדולים בדורות שהיו קודם הבעש"ט'. אמנם האמת היא, כי בעולם הזה האירו והזריחו העיקר דייקא מהבעש"ט ואילך".
אחד החפצים של הבעש"ט הוא ה"ליולקע" מקטרת טבק אותה עישן אור שבעת הימים רבי ישראל בעל שם טוב.
המקטרת של הבעש"ט נמכרה לפני מספר שנים במחיר אסטרונומי של רבע מיליון דולר. בבתי המכירות נמכרים כמה מקטרות של תלמידי הבעש"ט, שכנראה סגולתם פחותה במעט ממקטרתו של הבעש"ט.
רבי נחום בער'ניו חתנו של האדמו"ר רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה שהיה מיועד להיות ממשיך דרכו העריך את המקטרת של חותנו מעל לכל חפצי הערך שבחצר: "אצלנו בחצר יש באמת מין דבר עתיק כזה שהוא חשוב ויקר לנו מכל משכיות החמדה שלנו. זו היא מקטרת שנהב, שחותני מעשן בו לעתים נדירות. המקטרת ארוכה מאוד משהו כזה אי אפשר להשיג בשום כסף."
ברם, יש לציין שביקורת כנגד המעשנים הובאה בספר 'חמדת ימים' החשוד בידי חוקרים בשבתאות, שהתריס נגד הרגל העישון ולא העניק לו ייחוד רוחני כלשהו. לדעתו הרחת טבק הוא מנהג של גויים ולא ראוי שיעשנו בבית הכנסת, לא ביום כיפור ולא בשאר ימות השנה ויש למחות על כך.
היעב"ץ שנלחם כל ימיו כנגד שבתאים מוסווים כולל ספר 'חמדת הימים'' אותו ייחס לנתן העזתי, העיד על אביו החכם צבי ש"בימי חרפו היה נוהג בו – בעישון טבק ביו"ט – איסור, ואמר לו חסיד גדול ורב מובהק אחד, שלא יפה הוא עושה בזה, שמונע עצמו משמחת יו"ט בחנם ומאחר שהיה רגיל בו גורם לו צער ביו"ט וכן לא יעשה. על כן חזר לנהוג בו היתר".
ה"ליולקע" – המקטרת טבק הוזכרת בספר שבחי הבעש"ט כבדרך אגב בנסיעותיו בדרכים כחלק מסיפור מעשייה:
"פעם אחת נסע הרב, ובדרך עישן את הלולקא, והציבוק היה ארוך מאוד, עד שהלולקא הייתה יוצאת מהעגלה, וכאשר נסעו כך, באו כנגדם שר אחד ושני אנשי חיל רוכבים על סוסים, ונטלו הלולקא ממנו ונסעו לדרכם. הרב נסע גם כן ואחר שעה עמד הרב ואמר למשרתו: "קח לך סוס אחד ותרכוב עליו להשיג האנשי חיל ותקח מהם הלולקא וכן עשה. ושהשיגם ראה שהם יושבים על סוסיהם וישנים. לקח הלולקא והלך לדרך
עוד הובא בספר 'שבחי הבעש"ט': "המנהג היה אצל הבעש"ט במוצאי שבת אחר הבדלה לשכב ולנוח, ולעשן בלולקא, והיה מספר מה שראה בשבת".
מספרות המתנגדים אפשר לדלות חומר רב על שכיחות העישון בקרב החסידים ושיוכו לבעש"ט עצמו. כמו כן אפשר ללמוד מה היה יחס החסידים לעישון בעיני המתנגדים. ישנם מקורות של מתנגדים שטענו שהחסידים העריכו את העישון יותר מהתפילה ביום כיפור.
המגיד רבי דוד ממאקוב בספרו 'שבר פושעים' מספר שהבעש"ט היה הולך בשווקים וברחובות ובפיו הלולקי והציבוק... כשפגש באחד מהחסידים נדהם לשמוע, שהעישון שווה ערך אצלו לתפילת יום כיפור ולעתים אף יותר (ראה שבר פושעים: זאת תורת הקנאות, דף קל"ט, ע"א-ע"ב. לקוח מווילנסקי 1970, חלק ב, עמ' 107).
עוד הובא שם על הגה"ק רבי שלום יוסף מסדיגורה, בנו הבכור של הגה"ק רבי ישראל מרוז'ין, השתמש במקטרת כסוג של "עבודה". כך מסופר על ש"היה הולך ומטייל בבית המדרש ומקטורתו בפיו, מעלה עשן והולך אנה ואנה. וירע הדבר מאד בעיני החסידים כי לא ראו ולא שמעו מעולם עבודה כזאת".