שבועות בודדים חלפו מאז ל"ג בעומר, בו זכינו להשתתף בהילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי. כולנו תחת הרושם של האירוע הנפלא שנוהל על ידי אנשים משלנו, ללא שוטרים ושוטרות, מכות, פרשים, מכתזיות ואלות.
מתקרבים אנו לט"ו בתמוז, יום ההילולא של רבי חיים בן עטר - בעל האור החיים הקדוש.
בשנים האחרונות, המשטרה הפכה את אירוע ההילולא לעוד מוקד התעללות בציבור החרדי. אנשים שפינו לעצמם מסדר יומם העמוס כדי לנצל את עת הרצון ולשפוך את ליבם על ציונו של הרב בהר הזיתים, לפעול ישועה לבת המתבגרת או לחולל פלאות בחשבון הבנק המעוקל, נאלצו להיפגש עם אלות השוטרות ודחיפותיהם ולחזור לביתם מוכים ומרוטים ללא שהתאפשר להם דקה אחת מנוחה לפרוק את המטען הרגשי ולשאת תחינה אצל הצדיק.
ואני תמה, וכי מפני שהאור החיים הקדוש הוא מוקד משיכה "רק" לעשרות אלפים, ולא למאות, וכי מפני שאין תקציבי פרסום וביצוע אדירים של מאות מליונים - צריכים כל הציבור הגדול והקדוש הזה לסבול?
וכי לא למדנו והפקנו לקחים ממירון שם ניהל הציבור החרדי את ענייניו בכבוד וברגישות שעלינו להסיק מכך מסקנות גם לכל אירוע חרדי חשוב אחר?
וכי מפני שהארוע לא יתפוס את הכותרות הראשיות בעיתונים ומי שיעשה סדר בהר הזיתים ביום ההילולא לא יקבל שבחים מכל חצרות האדמו"רים והרבנים שקיבלו מתחם מכובד במתחם 89, לכן על עשרות אלפי חרדים לחטוף מכות ולסבול את דחיפותיהם והוראותיהם המרושעות של השוטרים שמונעים משנאה ודם רע?
משטרת ישראל אינה חברה להפקת אירועים, ובוודאי לא של הציבור החרדי. אנשים קשיי יום שכל רצונם לשאת תפילה ולפעול ישועה לכלל ולפרט אינם סמרטוט רצפה שמשטרת ישראל צריכה להתאמן עליו ולפתח שיטות לוחמה על חשבונו.
הגיע הזמן להרים את הכפפה ולתת לציבור לנהל את ענייניו.
בכבוד. באחריות. ברגישות.