הייתי חייל זוטר במלחמה. רב"ט, לא בין אלה שמקבלים החלטות, אלא בין אלה שמבצעים אותן. כיהודי מאמין האמנתי וידעתי שעתידי ייגזר למעלה למעלה מהבור בתל-אביב. כבן תורה, כאדם שגדל וחונך במשפחת רבנים חרדית, זה היה הדבר שהחזיק אותי.
>> למגזין המלא - כנסו
גרתי אז בשכונה חרדית בלוד, ובבוקר יום כיפור התפללתי בבית הכנסת "אוהל יצחק". לפתע נכנס לבית הכנסת שליח רכוב על אופניים, לבוש מדי צה"ל, שחיפש אותי בין המתפללים כדי למסור לי צו 8 מידי. הוא הצליח לעורר סערה והתרגשות גם בבית הכנסת, וגם אצלי.
הצו הותיר אותי אובד עצות. "מה עושים?", שאלתי את הרב שלי, "אם זו מלחמה - אתה חייב לציית לצו". ביום כיפור אני נוהג ללבוש חליפה לבנה לגמרי, כדי לקיים את הפסוק "אם יאדימו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו".
החלפתי את הבגדים הלבנים בבגדי החאקי, ונשות השיכון המבוגרות ליוו אותי בדאגה ובמלמולי תפילה אל היציאה מהשכונה. הגענו לשדה דב, ועלינו לטיסה ישירה לרפידים. חלק מהאנשים לא הצליחו להחזיק בחום הכבד ושברו את הצום. הרגעים שלפני תפילת הנעילה הלכו וקרבו, וכאשר הגיע הזמן הוצאתי את מחזור התפילה מהתיק. בלבי אמרתי שאני הולך לעשות היסטוריה. אני היהודי הראשון בעולם שאומר תפילת נעילה של יום כיפור בזמן טיסה במטוס.
"אל נורא עלילה המצא לנו מחילה", שרתי בניגון המסורתי ובקול רם, "אל נורא עלילה חון אותם ורחם וכל לוחץ ולוחם, עשה בהם פלילה בשעת הנעילה".
הרגשתי כאילו כל הנוסעים במטוס התאגדו למניין ענק. בשעת ערב מאוחרת שברתי את הצום בשאריות מזון שהיו פזורות על שולחן בחדר האוכל. ולמחרת, יום ראשון בבוקר, יצאנו לחזית. בשמונה בבוקר כבר התייצבנו בעמדותינו, בסוללת טילי ההוק בראס סודר. רק לפני שבועיים סיימנו שירות מילואים של חודש ימים בדיוק באותו מקום ובדיוק באותן עמדות.
בקרבת הסוללה היו פזורות גופות שרופות של חיילי קומנדו מצרים. עשרות מסוקים מצריים התקיפו את הסוללה שלנו וניסו להנחית באזור חיילי קומנדו. חיל האוויר טיפל בהם. המטוסים שלנו לא ירו אל המסוקים המצרים, אלא נתנו להם להתקרב לקרקע כדי לבצע נחיתה, וכאשר היו מעליהם פתחו מנוע אחורי ופשוט שרפו אותם בעוצמת האש האדירה.
לקראת חצות נשמעה אזעקה. כל חיילי הסוללה רצו לעמדות, והשמועות דיברו על תקיפה וכניסה של שני מסוקים מצריים לתחום האווירי של הסוללה שלנו. טילי ההוק התחילו לרטוט בחפשם את כיוון המטרה. זה היה מחזה מרהיב. שובל של אש ועשן נראה ברקיע. ההתפוצצות שאירעה ברגע שהטילים זיהו את המטרה, החרידה את כל הסוללה. כדור אש ענק נראה בשמים, המטרה הושגה, והמסוקים הושמדו.
בהתחלה כולנו היינו גיבורים גדולים, אבל לאחר סיום ירי הטילים התפזרו באוויר מעין מצנחים שירדו אלינו מלמעלה. אלה היו רגעי חרדה. חששנו מתקיפה אמיתית של קומנדו מצרי. אינני יודע אם אי פעם בחיי נשאתי תפילה אמיתית וכנה כל כך כמו באותם הרגעים. רק לאחר מספר דקות התברר לנו שמדובר במצנחים של נורים, שירה חיל האוויר שלנו.
התפילין שלי הפכו למצרך מבוקש, ספר התהלים שלי עבר בין חיילי היחידה. אנשים שבחייהם לא נגעו בתפילין התעקשו פתאום להניח, אנשים שלא פתחו ספר תהלים התפללו בהתלהבות וברגש.
ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה חל חג הסוכות. קיום מצוות ישיבה בסוכה היה קשה לביצוע, ובכל זאת אחד החיילים התנדב לבנות סוכה בין קירות הסוללה. את החומר לסכך לקחנו מקני הסוף שהיו בסמוך למעיינות הגופרית שנבעו במקום. ארבעת המינים הובאו אל האזור במסוקים, אבל חיילי הצנחנים שהיו פזורים בשטח לא קיבלו אותם, וחג הסוכות עמד לחלוף בלא שהם זכו לקיים את המצווה.
מחזה אחד נחרת בלבי ביום האחרון של חול המועד. צנחן דתי ומזוקן הגיע אלינו כדי לקחת סט של ארבעת המינים ליחידה שלו שהיתה פזורה בסביבה. רגע לפני דמדומי הערב, מותיר אחריו שובל של אבק, בשעות האחרונות של החג, הוא דהר חזרה בג'יפ בסערת המדבר. בידו הימנית הוא החזיק את הלולב ואת שאר ארבעת המינים, ועל צווארו היה תלוי נשקו האישי. הוא מיהר לשוב אל חבריו, כדי שאלה יוכלו להספיק לקיים את מצוות החג לפני שקיעת החמה.
באותם רגעים של התרגשות נפשית עילאית, נשאתי תפילה. זעקתי לבורא עולם כדי שיראה באיזו מסירות נפש בניו מקיימים את מצוות ארבעת המינים. באותם רגעים אמרתי בלבי ששום אויב לא יוכל לנו, שום אויב לא ינצח אותנו, בזכות ההקרבה ומסירות הנפש לקיים תורה ומצוות.