1.
הרמב"ם פותח את הלכות תשובה במילים הבאות: 'כל מצוות שבתורה - בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו', והתוודו את חטאתם אשר עשו" - זה וידוי דברים'.
מאחר שביום הכיפורים חובה על כל אדם לעשות תשובה ולהתוודות על חטאיו, קבעו חכמינו ז"ל נוסח וידוי אחיד, שאותו אומר כל יהודי עשר פעמים מערב היום הקדוש עד צאתו. בנוסח זה מוזכרים חטאים שונים, שעלול אדם לחטוא בהם במהלך השנה.
כבר בפעם הראשונה שנחשפתי לנוסח הוידוי, שאלתי: כיצד תיקנו חכמים נוסח אחיד לכל העם, וכי אין בתוך כלל ישראל פערים בין אדם לחברו?! איך ייתכן, שבדיוק כמונו עומדים תלמידי חכמים מופלגים, יראי שמיים קדושים וטהורים, מבקשים כפרה ומתוודים על חטאים נוראיים שבינם לבין דברים מהסוג הזה אין שום קשר?! איך אפשר לדמיין בכלל, ירא שמיים כמו הגאון מוילנא, גאון עולם כמו ה'בבא סאלי' או יהודי קדוש כמו ה'בעל שם טוב' מוציא מבדל שפתיו את אחד החטאים המוזכרים בנוסח התפילה ומתוודה עליו בלב שלם?!
2.
הדרשן הירושלמי, רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל סיפר, כי בעודו יושב בביתו, מבלה בנעימים עוד יום שגרתי, מן הסתם בלימוד התורה, נכנסה אשתו בבהלה ואמרה, שילד בשם מאירק'ה נפל במדרגות והוא שותת דם. קמתי תיכף ממקומי, סיפר ר' שלום, רצתי החוצה ונטלתי את הילד על ידי. אשתי לקחה פיסת בד ספוגה במים והניחה על המקום…
יצאנו שלושתנו למרפאה, שהייתה בשכונת שערי חסד. בדרך, בירידה למרפאה, עלתה כנגדנו הסבתא של הילד. היא ראתה אותנו מרחוק לחוצים ונחפזים עם ילד על הידיים וחשבה לעצמה, כי בוודאי הילד שלנו. והיא, אישה טובת לב, מיהרה לנחמנו עוד מרחוק ואמרה בקול שלו ורך: "רבי שלום, זה לא נורא… השם יעזור…"
ואני חושב בליבי, סיפר המגיד הירושלמי, הלא היא עוד רגע תראה, כי הילד שנמצא אצלי על הידיים הוא הנכד שלה, או אז נראה אם היא תאמר שזה לא נורא… כך אנחנו מתקדמים למטה, והיא ממשיכה לעלות כנגדנו. כשהתקרבנו יותר, היא כבר הסתפקה במי המדובר, אבל עדיין אמרה בלחש: "זה לא נורא… זה לא נורא… יהיה בסדר…"
ברגע שהגענו קרוב אליה, - ממשיך ר' שלום לתאר את המעשה - היא ראתה, שהילד הוא לא פחות ולא יותר מאירק'ה הנכד שלה, והחלה לזעוק בקולי קולות: "מאירק'ה! מאירק'ה שלי…! גיוועלד!"
הצעקות היו כל-כך חזקות עד שהשכנות יצאו לראות על מה כל המהומה. כשראו מה שראו, מיהרו לנחם אותה: "זה לא נורא… השם יעזור…!"
למדתי, אמר רב שלום שבדרון זצ"ל, שכאשר זה מאירק'ה שלי, צועקים גוועלד, אבל כשזה מאירק'ה של מישהו אחר, זה לא נורא.
3.
כלל ידוע אמרו חז"ל במסכת שבועות: "כל ישראל ערבים זה לזה" - היהודי לא יכול להביט על עצמו כיחידה עצמאית, שאין לה קשר לזולת. כל אדם מישראל הוא פרט מתוך הכלל.
ב"שולחן ערוך האר"י" כתב בזה הלשון: 'גם נהג אבי מורי ז"ל לומר כל פרטי הווידוי כולם אפילו שלא היו בו, והיה אומר - כל אדם, אף על פי שלא יימצא בו, צריך להתוודות עליהם, ובפרט שלזה נתקן בלשון רבים ולא בלשון יחיד: 'חטאנו' ולא 'חטאתי'. והטעם, כי כל ישראל גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא איבר אחד, פרט, שזהו סוד הערבות של הנשמות'.
הווידוי אינו פרטי על חטא של כל אחד ואחד. וידוי זה מטרתו להביא את העם כולו למעלת "לפני ד' תטהרו". כל אחד מאיתנו יכול לתת חלק אישי וציבורי בעניין הזה. כל אחד מאיתנו כפרט, מצטרף למאמץ הלאומי, באומרו את נוסח הווידוי הכללי, ומסייע להעלות את העם כולו כיחידה אחת ממעמד חוטאים למעמד בעלי תשובה.
אכן כך אנו אומרים בכל יום בברכת 'שים שלום': "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". כל עם ישראל כיחידה אחת. כאיש אחד בלב אחד.
גמר חתימה טובה!