העולם לפני שמחת תורה, הוא לא אותו העולם אחריי. האנשים שהכרנו לפני שמחת תורה, הם לא האנשים שאנו מכירים עכשיו. איך שכחנו מהרפורמה המשפטית פתאום, איך הגיעה רפורמה אחרת ששינתה לנו את כללי המשחק. נזכרתי בהפגנות של שני המחנות בכבישים השונים, וראיתי את כולם יחד מתאבלים עכשיו, עצובים כל כך, ובעיקר ביחד כל כך.
>> למגזין המלא - כנסו
ביחד ברמה הגבוהה ביותר, באהבה הגדולה ביותר, עם העזרה הגדולה ביותר.
אוי, המקלט הזה, איזה כוח יש לו. כולם רצים אליו, נכנסים פנימה וסוגרים ת'דלת שאף אחד לא ייצא ושחלילה אף רסיס לא יכנס פנימה. יש מקום לכולם, ולכולם יש מן המשותף. אתה פוגש שם את כולם ופתאום לא משנה מה הם חושבים עליך או מה אתה חושב עליהם, כי כולם בסוף מקדישים את כל הזמן רק לדבר אחד:
להישאר בחיים.
הקירבה הגדולה לקדוש-ברוך-הוא בתקופה הזו, היא עצומה. לא צריך לחפש את זה, זה נשפך החוצה. פתאום כולם רוצים להיות חלק ממשהו ואפילו קטן שקשור ליהדות: שבת. ציצית. תפילין. קירבה להשם יתברך ברמות הגבוהות. ואם בחרדים עסקינן, גם שם כבר מספיקים לראות את ההשגות הגבוהות שכל אחד רוצה להגיע אליהם, להיות קרוב יותר.
דוד המלך אומר בתהילים: וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב (ע"ג כ"ח) טוב לי להיות קרוב לה, ולסמוך עליו'.
אבל שמעתי פעם פשט - ואני קירבת אלוקים? שטוב לי. כלומר: דוד המלך ע"ה מבקש מה', תן לי להיות קרוב אליך שטוב לי, ולא רק שהכל סוגר עליי ורע לי. כי בדרך כלל, בזמנים קשים הקירבה לה' היא אוטומטית, "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח" (תהילים, קל"ט ז') ולכן דוד מבקש מה', להיות קרוב מתוך הטוב.
כמה זמן המתין הקב"ה שנתקרב אליו, כמה זמן הוא חיכה באריכות אפיים ובסבלנות גדולה כל כך, והגעגועים אלינו היו עזים, הוא כבר לא יכל יותר, והביא אותנו למציאות הזאת בכדי שנהיה קרובים אליו.
הרגעים הראשונים
אותנו זה תפס בדיוק בזמן קריאת חתן בראשית בבית הכנסת. אני זוכר איך כולם הסתכלו על כולם, ההלם, הפחד, ובכיות הילדים. "מה הקשר צבע אדום עכשיו, בכל השמחה הגדולה הזו?", שאלו פני כולם.
עד שהחלו ההקפות, ההתראות המשיכו והפיצוצים גם נשמעו, ויחד עם זאת החלו לזרום השמועות המזעזעות מהדרום הבוער. זה רגע של חושך בתוך אור גדול, זה מרגיש כמו ללחוץ על דוושת הגז והברקס יחד. אתה עוצר, אבל אתה רוצה לעוף הכי גבוה ולשמוח באמת.
למרות זאת התחלנו את ההקפות...
ואז הגיע אליי חבר יקר, וצעק לי את המילים מדם ליבו בחיוך גדול מלא בקרבת אלוקים, מילים שלא אשכח לעולם, מילים שהצליחו לזרוק אותי פנימה לתוך מחול המרקדים.
מה הוא אמר לי? הנה, לא נגעתי:
"יש פחד גדול אחרי מה ששומעים עכשיו, ויש שמחה גדולה של שמחת התורה שצריך לשמוח. אמרתי עכשיו להקב"ה "רבונו של עולם, הרי אני שלך, מה שאתה רוצה אתה יכול לעשות לי. אתה תחליט אם אני אשאר חי או אמות עכשיו. אבל אני מתחנן אליך רבונו של עולם, מתחנן, אם אתה רוצה לקחת אותי אז קח אותי אבל עכשיו... כן, אחרי כיפור, אחרי הושענא רבא: כשאני טהור, שלם, חדש. עכשיו..."
• • •
מחשבות מלחמה
בזמן כתיבת שורות אלו, צה"ל נמצא בכוננות גבוהה, ונערך לקראת כניסה קרקעית לרצועה.
"לקראת הכניסה הקרקעית, מתי שהיא לא תהיה, חשוב שהציבור יבין שני דברים שהולכים יד ביד אבל גם קצת סותרים", כך אומר יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, וכיום חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. לדבריו, "מצד אחד, חשוב מאוד להבין שאי-אפשר לחסל את היכולת הצבאית של ארגון החמאס בלי כניסה קרקעית. אי-אפשר לעשות זאת במודיעין ובסיכול, או בהמשך המצור או רק על ידי פעולות חיל האוויר בלבד. חייבים להכניס את הכוח הקרקעי".
ודווקא אחרי ההקדמה הזו, צריך להיזהר מתמונות מיותרות שאנו יכולים לייצר בתקופה זו.
כל תמונה של בחור ישיבה או סתם דמות חרדית באשר היא שבוחרת למצוא רגעי תנומה ופינוק במקומות מרכזיים, במסעדה או בית קפה בתקופה זו, מקפיצה לחלק מהאוכלוסייה הכללית משהו בלב, גם אם הם יודעים שהציבור החרדי תמיד עומד בראש החנית של השירות הלאומי בישראל כבר מזמן קבלת התורה, בתרומה ובמעשי חסד במסירות למען הכלל, אחרי הכל הרגישות כרגע היא בעיצומה והרגישות שלנו חייבת להיות גדולה יותר, שחלילה זה לא יראה כהתרסה או כניתוק מוחלט מעול הלחימה.
יש כאלו שיגידו, שהמילים הללו נובעות מנחיתות כל שהיא: "אם היית יודע כמה אתה מחזיק את העולם מלימוד התורה שלך בכלל, ואת הצבא בפרט, לא היית מרגיש צורך לומר את זה". אבל שמתי לב למשהו מרגש ביותר: דווקא אלו הלומדים תורה בשקידה לא טוענים את הטענה הזו, אלא הם מגלים רגישות אולי דווקא ממקום של בגרות ואחריות לאומית בעת הזו, ממקום גבוה ומרומם ולא ממקום קטן או מתרפס חלילה.
לפני סיום...
יש אפשרות להצליח להעביר את זה הלאה לילדים שלנו. ילד שגדל תמיד בהרגשה שאין לו קשר לסביבה שלו והוא חי לו לבדו בעולם, סביר להניח שיש מישהו שדאג להנחיל לו את זה, וזה המתכון הבטוח לאָנוֹכִיּוּת. אדם אנוכי עשוי להתעלם מתחושותיהם, צורכיהם ונקודות המבט של האחרים. וזוהי הזדמנות ליצור אצלם אמפתיה ויכולת הזדהות לטווח ארוך מהתקופה הזו.
אם ילד מבין שבתקופה הזו הוא פחות חוגג, פחות שומע מוזיקה מקפיצה, הוא הופך להיות עם הזמן אדם שמבין ומרגיש במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת, מנקודת המבט של הזולת ולא רק מנקודת מבטו שלו. בשפת הדימויים הפסיכולוגית, מוסברת אמפתיה כמו "כניסה לנעליו של האחר".
לא צריך לפעול בזדון גדול כדי לגרום נזק גדול, היעדר אמפתיה והבנה מספיקים.
לסיום, סיפור קצר שייתן לכולנו כוח בתקופה הזו:
ליהודי אחד בברדיטשוב נשרף הבית. הלכו אליו כמה מידידיו, חיפשו את המילים הנכונות איך לומר לו את זה... לבסוף אמרו לו את הבשורה הקשה. והנה, רק שמע אותה החל לרקוד ולשמוח. ידידיו חששו שהשתבשה עליו דעתו. אבל אז הוא עצר לרגע ואמר: "אני שמח שנשרף לי הבית ואני יהודי, כי אם היה נשרף לי הבית והייתי גוי, אפילו אלוקים לא היה נשאר לי".
שנשמע ונתבשר בבשורות טובות