לשאת בעול עם חברו
המתח שאנו כולנו שרויים בימים אלו, הוא כזה שהצעירים מתוכנו לא חווה מעולם, עדיין אין לנו כל כך מושג לאן תתפתח המלחמה זו, כמה גורמים עוינים יצטרפו בצורה כזו או אחרת למלחמה.
האם נסראללה עם מאות אלפי טילים מדויקים יחליט בהתאם להנחיית הכנופייה מטהרן להצטרף למלחמה האמיתת.
האם החות'ים מתימן יעברו ממצב 'בודדת' 'לצרורות'.
בכלל מה היא המשמעות למושג 'מלחמה רב - זירתית'.
אנו במגזר חיים ומצויים ברוב המקרים בערים המרכזיות ירושלים, בני ברק, מודיעין עלית, ובביתר, אנו חשים את המתח באוויר, את האימה כל אימת שאנו שומעים את יללת הצופרים – 'העולה ויורדת' המבשרת על טיל מתקרב לעבר האזור בו אנו מצויים.
כאלה מתוכנו שעברו כמה דברים בחיים, כאלה שזוכרים את המלחמות 'ששת הימים', 'יום הכיפורים', לבנון הראשונה והשניה ועוד, בטח כאלה שכדורים שרקו להם כמה ס"מ מאוזניהם, אלו אנשים שהאזעקות הם לא מה שמפרפרים להם את הלב, אך עדיין, מלחמה שכזו טרם חווינו וטרם הורגלנו, שהעורף הוא בעצם החזית על כל המשתמע.
מצב הרוח הלאומי לא משהו, עם זאת אין להשוות את הדאגה והפחד, החרדה ותחושת החידלון, שעובר על הורים שילד שלהם, לעיתים יותר מאחד ושתיים, כאלה שחתן או שתיים גם הם עומדים בחזית הלחימה, מול לוחמי גרילה, שהמטרה היחידה שיש להם היא להרוג יהודים וכמה שיותר.
הפחד החוסר אונים שעובר על משפחות שכאלה הוא בלתי נתפס בשכל האנושי.
הדבר הכי חשוב לנו בחיים זהו הילד שלנו, הבן או החתן, הנכד או קרוב המשפחה, שעומד עכשיו במקום שהוא המגן האנושי לעם ולמדינה.
מי יודע מה איתו, האם הוא יחזור מהמלחמה, ואיך הוא יחזור, מה עובר על הילד, מה הוא חווה.
ואינני מדבר עדיין על החטופים, על הילדים, הנשים והחיילים והחיילות שמי יודע מה קורה איתם בגיהינום הפלשתיני החמאסי הנאצי.
שם בעזה זהו מקום שבו אין כניסה למוסר ומצפון, בטח שלא לחוק בין לאומי ויחס לשבוי וחטוף.
מסירות נפש מנין
האם חשבנו פעם מה גורם לחייל ובעל תפקיד בטחוני, בטח כשהוא בעל משפחה, לרוץ אל הקרב, לחתור למגע, ובעצם לסכן את נפשו לעיתים אף למסור את חיו ביודעין.
גם במלחמה זו, וגם בכאלה שהיו, גילנו את הגיבורים של עמנו, שכאשר נזרק רימון יד לעבר לוחמים, שהיה ברור שהוא מתפוצץ ועלול להרוג את כולם, תמיד היו שרצו ונשכבו על הרימון מתוך כוונה להציל את כולם בגופם ולמסור את נפשם במודע ובכוונת מכוון.
משל הייתי אומר, לאדם שמועד ונוטה ליפול על פניו, תמיד באופן אינסטינקטיבי הידיים הם שנשלחות קדימה במטרה לספוג את המכה, להיפגע ולהחבל, ואפילו חלילה להישבר ולחדול, אין הידיים נמנעות מכך, העיקר שהפנים, הגוף ושאר האיברים החיוניים לא יפגעו.
הידיים לא עושות חשבון, ולו לרגע, הם מושטות במודע במטרה להציל מתוך הבנה שהם עצמם ישלמו את המחיר הכבד.
אותם אלו הנמצאים בחזית, כמו גם משפחותיהם ומכריהם, חשים בדיוק כמו הידיים, ומבקשים להציל את עם ישראל – אותנו, כל זאת במסירות שאין כמוה.
כך מגיע מצב שבלי אומר וללא דברים, אנו במגזר החרדי, כאלה ש'תורתם אומנותם' ועושים את תורתם כמלאכת מחשבת, זהב צרוף וטהור, ואף כאלה שעזבו את היכלי הישיבה זה מכבר, ויצאו לפרנסתם ופרנסת ביתם.
נרתמים כמקשה אחת, כל אחד מבקש להיטיב עם אותם ידיים קדושות וטהורות הם חיילינו וכוחות הביטחון, לחזק אותם, לתת להם חום ואהבה, פרגון ובעיקר שידעו שכולנו יחד, ממש כמו אותו בן אדם שגופו נוטה ליפול, וכל האיברים ביחד מכווני מטרה - להציל.
כל ארגוני החסד, 'איחוד הצלה', זק"א, מד"א, בעלי קיטרניג למיניהם, כולם במטרה וידיעה אחת וברורה – ביחד ננצח.
כל אותם בני ישיבה שבהפסקת אוכל, הם מתרכזים לשזור ציציות ללוחמנו.
המבחן האמיתי
יבחן את עצמו כל אחד מאיתנו כמה הוא נושא בעול עם חברו, מי מאיתנו בתפילתו בעמידה של 'שמונה עשרה', בתוך 'שמע קולנו', כשהוא מבקש על ילדיו על פרנסתו ועוד, האם הוא מזכיר את הלוחמים שברגעים אלו נלחמים בחירוף נפש בדיוק בשבילנו, כמה ליבו רוטט ובוכה עבורם ועבור ההורים שמורטים את שיער ראשם, כמה מי מאיתנו חושב ומתפלל עבור היתומים והאלמנות -יבחן כל אחד מאיתנו כמה אנו באמת שם.
שוליים היו וישנם וככל הנראה גם יהיו תמיד, נרצה או שלא, לא הייתי רוצה להקדיש להם תשומת לב יתר על המידה, אך במידה זוטרה אתייחס, ורק בתקווה שאולי נדחוק את אותם השוליים למקום של שולי שוליים.
וכוונתי היא לאלה שהולכים רגועים ושלווים, שאולי ולא תמיד, פעם ביום עושים טובה למצפוננו ומתפללים וקוראים בקול רם את הפסוק בתהילים פ"ג, אל תשקוט א – ל, ומתחננים לבורא עולם שלא ישקוט במצב זה, האם אנו באמת שם, אם כן מדוע אנו סה"כ די רגועים ושלווים.
כי כשהסכנה חלילה בביתנו, אנו הופכים עולמות, רצים לרב פירר, אוספים מתפללים על קברים, ובכותל המערבי, ועתה שאנו די רגועים, מה באמת מרגיע אותנו, אם לא אלו שלוחמים ומחרפים את נפשם, סוג של 'כוחי ועוצם ידי' אם כן מה לנו להלין ולבקש מהקב"ה 'אל תשקוט א -ל.
ביחד ננצח – זה לא רק סלוגן חמוד – זה בעיקר מציאות וביטוח חיים שמקורו במקורות. וביחד זה ביחד, לאהוב יהודי באשר הוא, ואל לנו להתחשבן עם כאלה שדרכם אינה דרכנו, כאלה שאנו אומרים בלב או בקול, טוב נו, אלו בכלל מחללי שבת וחג, אלו בכלל סוג של מתעוללים.
רק נחשוב על קטגור שיחפש ומן הסתם ימצא בנקל כמה חסרונות אמוניות, ועוד כמה צלקות בקיום מצוות, כאלה שהם ממש לא פשוטות שיש בנו בכל אחד מאיתנו, ויאמר עלינו – טוב אלה הם בכלל...
אז בואו נתמקד בביקורת רק בנו כל אחד לעצמו, וכלפי הזולת רק נלמד זכות ורצון ונתינה אין סופית.
כי רק ככה ננצח, ורק ביחד ננצח.
גילוי נאות: את ההשראה לכתיבת טור זה קיבלתי מתוך ספר מוסר ודעת חלק א' מאמר ס"ד
של הסבא קדישא זצ"ל.