הימים עוברים לאט, השבוע עובר מהר. שעמום מלא תכונה. צוותים יוצאים, צוותים חוזרים. מי שיציץ לבית בו לקחו מלא חובשים במילואים, ושמו אותם יחד, יראה 2 חובשים מתפללים שחרית יחד בחדר הישיבות, הם שרים בקול הלל תוך כדי ריקוד ושמחה מוגזמת. במקלט יושב לו חייל משחק פליסטיישן ובכניסה יושבים עוד מילואימניקים, עוברים על ספר פרוטוקולים של נט"ן, חולמים שהם פרמדיקים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני לומד עם גיסי את הדף היומי בטלפון. כשאסיים, אעבור על ספר הלכות שבת לחייל. הסיטואציות בהן נתקלים כאן מורכבות, אבל לתורת החיים שלנו יש מענה לכל מציאות או בעיה. רק צריך ללמוד. יש זמן ללמוד הרבה דברים, גם לשחק שש בש למדתי כאן.
- מנדי אושר נקרא לשרת את המדינה בצו 8 | אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
- עם מסוקי קרב וטנקים: כך הטוראים החרדים טיפלו בנרצחי הטבח
- אחרי שפגש את המשיח, הטוראי החרדי פוגש את החמור שלו
- החייל החרדי ניסה לעבוד על המפקד עם סיפורי "צניעות"; הוא התחרט על זה
כל כמה דקות כריזה לצוות אחר לצאת. איילון 1018, איילון 960, איילון 1845. אני מתחיל להכיר את האנשים כאן, יש לי חבר אחד שהיה איתי בטירונות. את כל השאר הכרתי כאן. עצוב לי שהם יחשבו שאני אדם כבוי ולא שמח אבל מה לעשות, ככה אני מרגיש ואין לי יותר מידי כוח להיות נחמד.
פרמדיקית חוזרת מקריאה, מספרת על משפחה שהתעקשו שתקבע מוות על האמא למרות שהיא לא מתה. "היא הייתה חיה ממש", אמרה הפרמדיקית בתסכול, "זה שהיא בת 80 ויש לה כזו משפחה, לא אומר שמגיע לה למות". הסיפורים שחווים הפרמדיקים האלו הם לפעמים בלתי נתפסים. הזוי שנערות בנות 18 קובעות מוות וצריכות להתמודד עם מציאות שלא תמיד סימפטית.
יש כאן חייל אחד שמסתובב בתחנה. יש לו כומתה של חיל רפואה. מספר סיפורי גבורה מטורפים על כמה מחבלים חיסל וכמה אנשים מתים ראה. אני לא יודע אם הוא מדומיין או אמיתי. משהו איתו לא בסדר. אבל אמרו לי בשקט שכנער היה מתנדב כאן קבוע. היה פרמדיק צבאי בדרום, ראה וחווה וקצת השתגע. עכשיו הוא כאן בשביל תמיכה. ואוו מה שאנשים עברו.
שישי בבוקר אני מקבל הודעה שבשבת אני בבת ים. למה? ככה. יש שם נהג שיצא לשבת ואני צריך להחליף אותו. קצת מתסכל, אבל ככה זה. מגיע איתי גם נהג נוסף שהולך להיות נהג נט"ן. כל מי שיש לו רישיון אמבולנס תקופה מסוימת קיבל אוטומטית אישור גם לנהוג על טיפול נמרץ.
בת ים נראית בדיוק כמו הפרצוף של לחיאני שמציץ ממודעות הרחוב המכריזות שהוא חוזר באהבה. התמונה שלו מלחיצה אותי. נו באמת, האיש ישב בכלא ועכשיו הוא חוזר באהבה. קשה לי עם אהבה, אני כבר שבועיים לא הייתי בבית, אני גם רוצה לחזור הביתה באהבה. אבל אני בבת ים.
מוצא את עצמי נוהג ועושה סיבובים שלמים ברחובות העיר בשביל לנסות למצוא את התחנה. היה לי חלום לראות אולי בטעות את הים, אבל אפילו לא הרחתי, רק מהלחות סבלנו. בגדול הרחובות צרים, אנשים חונים בכל מקום, שיכונים, בניינים די ישנים. פה ושם בניינים שעברו תמ"א 38. יש מגדל מגורים חדיש אחד. אלי, נהג הנט"ן שהגיע איתי, מצביע על כך שרוב הרכבים לא עולים כאן מעל 50 אלף שקל. "זו עיר סוציו אקונומית לא משהו", טען.
סוף סוף מצאנו, והנה הראשון שפתח לנו את הדלת הוא פרמדיק מזוקן. חייך אלינו בטוב לב "אהלן אהלן, ברוכים הבאים, אתם המילואמניקים? אהלן אהלן". עשה לי כל כך טוב על הלב. אושש אותי מהתמונה של לחיאני. בתחנה יש אנשים, הרבה אנשים, בעיקר פרמדיקיות צעירות. המנהל שומע מוזיקת מטאל בקולי קולות מציע לי סוכריית קפאין. "קח לך באהבה. קח". מלא אהבה יש בעיר הזו, אבל זו אהבה מסוג לחיאני. קצת חמוצה לי הסוכריה.
בודק את האמבולנס, יש הכל פלוס מינוס. הנה מגיע עוד צוות. בנות שירות. מתנדבים. מלא רוסים. מלא קעקועים. "לכל קעקוע יש מסר", מסביר לי אלכסי. הוא לא היה צריך להסביר לי אבל אני מנחש שהלב המקועקע על הצוואר שלו, שמתוכו טיפסה החוצה דמות אישה בא לסמל משהו שקשור לאהבה. ככה זה בבת ים. ככה זה בעיר של לחיאני. נכנסת מתנדבת נוספת עם מגשים מלאים דגים חמים לשבת, אוכל, מלא אוכל. "הכל חם חם, יותר טוב מהמנות של גורמה שהכינו לכם", היא אמרה. "זה גם יותר כשר", אמרה וזה דווקא קצת הלחיץ אותי.
האמת שכששאלתי את הרב לגבי כשרות של אוכל, הוא אמר לי שפירות וירקות אפשר בלי שום חשש רק צריך להפריש תרומות ומעשרות לחומרה. ואם אין מה לאכול, עדיף לאכול אוכל בכשרות רבנות מאשר אוכל שהוכן בידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, גם אם אומרים עליו שהוא כשר למהדרין. בגלל שיש הרבה בעיות שיכולות להיות בתנור או בהכנה ואנשים לא יודעים זאת לעומת אוכל במסעדה או קייטרינג שיש נהלי כשרות בסיסים.
למה שתאכל רבנות? מיד יהיה מי שישאל. מה, לא מספקים לכם מהדרין? התשובה היא שאנחנו במלחמה. שנתקלים בסיטואציות שלא דמיינו. אותה אישה מקסימה הורידה את אוכל הבד"צ מהפלטה ושמה את מה שהיא החשיבה לטעים יותר וכשר לא פחות.
ומה עושים כשמנהל תחנה הוציא את הפלטה מהשקע ואמר לכם שהוא יחזיר את זה בבוקר? ומה אם בשבת פתאום קיבלתם קריאה להעביר גופת חייל שעכשיו נהרג ומשפחתו רוצה להשתיל את איבריו? ומה עם הלכות יחוד בתחנה שמצד אחד נעולה, מצד שני יש חובשים שיכולים להגיע כל רגע? ומה עם תפילה במניין ושמירת העיניים ודיבורי אפיקורסות?
מי שחושב שהוא הולך להיות במציאות סטרילית, טועה ומטעה. אבל כאן נכנסת ההתמודדות האישית וההכנה הנפשית והרוחנית של כל אחד ואחד. יש כאלו שינועו וינודו מכל רוח סערה, יש שמגיעים מחממה בלי נוגדנים לעולם שבחוץ, ויש כאלו שחיים את תורת החיים, מהווים הם דוגמה וקידוש השם. ראיתי כאלו וכאלו. וזה לא יפתיע אף אחד שרבים הם דווקא הדתיים לאומיים שמנצלים כל רגע ללימוד. אף אחד גם לא מזלזל בהם ובהליכות שלהם. וגם מה שלפעמים נראה פגאני ולא הגיוני, החילונים יביטו בהערכה. לעומת כאלו עם כיפה שחורה שמתביישים מעצמם, מנסים להתחבב, להתערבב וזוכים רק לבוז. כך או כך. אלה הם החיים. זאת המציאות וזה הניסיון של כל אחד ואחד.
אני מוצא מזרון מסודר בפינה של חדר הישיבות. חדר גדול קר, כמו חדר מתים שממתין למלחמה. אחד הרוסים הביא לי חוט מאריך לחבר את המזגן שלא יתחבר לשקע בו הוא נכבה אוטומטית.
ליל שבת, אני ואלי מחפשים בית כנסת. אומרים לנו שיש חב"ד. שלט גדול על אהבת ישראל ויחי המלך. הוציא לי את כל המיץ. אני לא בעניין של אהבה כעת. ממשיכים לבית כנסת נוסף. מקום מנומנם, אולי בגלל שזו הדרשה של הרב שמזכיר לי אחת לאחת את נסראללה ואת הדרשות שלו. אז סחבתי הלאה את אלי עד שהגענו לבית כנסת דתי לאומי. גם שם האווירה הייתה ישנונית. החזן התחזן בקול מנומנם והקהל הקשיב לו בעייפות.
חוזרים לתחנה. עוד יותר אנשים הגיעו. בערך 25 איש ואישה. 10 מילואימניקים כמוני, עוד אחד סתם עובר אורח. בהימור פרוע לפחות 10 מתוכם פרמדיקיות עם פס כתום, בטח צריך לקבוע הרבה מוות בעיר הזו.
פורסים סדיני מד"א על השולחן ומתחילים לשיר. "שלום עליכם, שלום עליכם, שלום עליכם". ואז מציע מי שמציע: "יאללה קידוש, תעשה משה, תעשה". "ומה עם אשת חיל?", שואל אחד הרוסים. "נכון נכון", אני מתחיל לשיר בעגמומיות. "בטח לב בעלה ושלל לא יחסררר". מסיים את השיר והנה חזר צוות נוסף של נט"ן שהיה בחוץ. אל החדר נכנסות 2 פרמדיקיות צעירות. מצחקקות בקול וזה עושה לי תחושת כמיהה גדולה הביתה.
סעודת שבת מוזרה. אני לא בטוח אם זה מרגש או עצוב. איתי עוד 2 דתיים ועוד אחד ששם כיפה בשביל הקידוש. אוכלים את הדג בתיאבון, מדברים על אוכל ועל מקרים רפואיים. בגדול אם אתה איש מד"א זה חלק מהדיבור להתלונן עד כמה המוקד טיזז אותך או לחלופין כמה יבשו אותך בתחנה. לספר על נהג לבן שהזמין נט"ן סתם ועל בתי חולים ורשלנות רפואית. כל שולחן שבת מדברים על מקרים ומלחמות. אחד המתנדבים גם הדליק את המזגן והשני פתח את הטלווזיה לראות את החדשות.
הסעודה מסתיימת. אני מתיישב לקרוא עלוני שבת, לידי מתיישב אחד החובשים אומר לי שאחת הפרמדיקית נראית כמו מפורסמת בשם אנה. הוא מראה לי בטלפון שלו שאראה כמה היא דומה "אחת לאחת". אני בחוסר נוחות, עונה לו ששבת היום ואני לא ממש יודע מי זו אנה. ליתר דיוק, לא מעניין אותי.
הזמן עובר לו, אני יושב מדוכדך על הספה, פתאום מגיעה אנה. מתיישבת ליד השולחן. "אני רוצה להגיד לך תודה על הקידוש", היא אומרת, "לא זוכרת מתי פעם אחרונה שמעתי קידוש".
"בשמחה", השבתי.
"אתה מהמילואימניקים?", היא שואלת, אני עונה שכן.
"את פרמדיקית קבועה?"
"לא", היא מספרת לי שהיא פרמדיקית באחת החילות הגדולים. הייתה בדרום, ראתה מראות קשים. היא קיבלה אפטר (חופשה) לשבת אבל לא רצתה להישאר בבית אז באה למד"א. "יותר קל לי להתנדב ולעשות משהו במקום לחשוב על מה שראיתי, מד"א זה סוג של בריחה בשבילי".
"אתה נשוי?". היא שואלת. אני עונה לה שכן פלוס ילדים ברוך השם. היא אומרת שבטח קשה ואני לא יכול שלא להסכים, מספר לה שאני כל הזמן במחשבה על ההחלטה שלי להתגייס בגיל מבוגר. היא אומרת השירות של החרדים במד"א משלב ב' הוא כמו השיר 'חיילים אלמונים' של מייסד לוחמי חירות ישראל אברהם שטרן. בשיר נאמר:
"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת. כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים, מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ, בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים, וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!
לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים, כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ. רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין! חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד ארצנו!"
היא טוענת שאנחנו חיילים אלמונים בלי מדים ולא גויסנו בשוט, דהיינו בחובה. זה מתוך החלטה. אני רק חולק על המשפט שטוב למות בעד ארצנו. מי אמר ולמה שארצה למות בעד קרקע.
קיצור. חתיכת וויכוח מתלהט. מתברר שזאת שלא נקראת אנה היא דעתנית ממש וגם יודעת טוב מאוד היסטוריה יהודית. מאוד קשה להתווכח אתה. היא יודעת הרבה יותר טוב ממני גם תנ"ך ומשום מה משוכנעת שאני כחרדי שולט בכל התורה, נביאים וכתובים. אכלתי אותה. עכשיו לכו תסבירו לה שבתלמודי התורה ובישיבות לא למדנו לא תנ"ך ולא היסטוריה. בושות. מזל שהגיעה אזעקה.
האזעקה שלחה את כולנו למקלט. בבת ים זה מעבר למרחב ממוגן, זה מזכיר יותר חפירה תת קרקעית של חמאס עם חדרים ומעברים ומלא ציוד ישן ולא שימושי. מכשירי כושר תקולים וקופסאות מאובקות של קלסרים.
נדב, אחד החובשים, מצחיק אותנו עם תיאורים על אמבולנס החירום בו הוא נוהג. "הכל מתפרק, הכפתורים אתה לוחץ עליהם הם נופלים פנימה. את הטבלט אי אפשר לראות כי הוא מכוון לחובש. אחרי כל נסיעה צריך למלא מים במנוע ובגדול אין ציוד עזרה ראשונה חוץ מתיק כונן. אבל אנחנו חירום אז בסדר".
5 דקות ואנו יוצאים מהמקלט, עולים על מיגון ומחכים לראות אם נדרש. הנט"ן יצא לקריאה ואני ממתין. וממתין. ברוך השם ללא נפגעים.
הולך להוריד את הראש על המזרון בחדר הישיבות. אחרי ימים ארוכים בהם ברש"לצ לא ישנתי נורמלי. כאן ישנתי רוב הלילה, אולי זה כי זה העיר של לחיאני ואולי כי היה שקט וקר בחדר הישיבות. 5 בבוקר התעוררתי. שבת קודש. יצאתי לסיבוב רגלי סביב התחנה, רחובות שוממים. רק בקבוקי בירה ריקים מצביעים על כך שיש חיים בעיר הזו. אתם יודעים, בעיר בת ים אין אותיות גרוניות, בשביל שלא תבחינו אם מדובר ברוסי או בישראלי צבר, רק שהישראלי לא יושב על הספסל שותה בירה ושר ברוסית.
היום עבר לאיטו. שוב אזעקות. הפעם שולחים אותנו לפגיעה מרסיסים, בהגיענו למקום ביטלו אותנו. "תמשיכו למקרה של קוצר נשימה". סחבנו את כל הציוד ועלינו ברגל לקומה רביעית. דירה דלוחה וחשוכה. מהחדר פנימה קוראים לנו להיכנס. חדר בניחוח שירותים בתחנת דלק פז. על המיטה נער גדל מידות, בקושי יכול לזוז. מכשיר טלוויזיה גדול מולו והמכשיר שלו לא מפסיק לצלצל מרוב התראות. מתברר שהוא רואה צורך להתעדכן בכל אזעקה בכל הארץ.
הוא מספר שהוא לא יכול לנשום, שהוא כבר התקשר למוקד הסיוע והם אמרו לו שיתקשר למד"א. אני משוחח אתו באריכות, מבין שהוא לא אפוי לחלוטין, אבל החמלה גדולה. אני מכריח אותו לכבות את הטלוויזיה ולנתק את ההתרעות שלא מפסיקות. שיחה ארוכה. באמצע גם מגיעה אחותו הגדולה שמתברר שישבה במרפסת כל הזמן, עישנה משהו למצב רוח. היא אומרת שכל יום הוא מזמין אמבולנס ושאין באמת סיבה לקחת אותו מה גם שהוא קטין. מתקשרים לאמא שלו שאמרה לנו ללכת. אז בדקנו אותו שוב, הרגענו אותו והלכנו למקרה נוסף. בית של אדם מבוגר. הוא שכוב על הריצפה, חיוני ומתקשר ברוסית בלבד. רץ בדרך לחדר מוגן או מקלט ונפל. הרגל בשינוי צורה קשה.
עצוב כמה מבוגרים נופלים ונפצעים בגלל האזעקות האלו. הנכד שלו איתו, בחור חברותי ונחמד עוזר לנו לקבע את הרגל. סבא ניקולאי סובל מכאבי תופת, אנחנו מסתפקים אם להביא נט"ן לפרוטוקול כאב אבל מחליטים שעדיף לפנות אותו כמה שיותר מהר. זה לא היה קל אבל בסוף הצלחנו ונסענו לבית חולים. בכניסה, צעקות וצווחות של אישה שמבקשת את תעודת השחרור היא אומרת שכבר שיחררו אותה לפני 3 שעות וכעת היא רק צריכה את המסמך.
חוזר לתחנה בשביל לפגוש את הנהג שהחלפתי. הוא מחזיר אותי לראשל"צ. בדרך אזעקות. אנחנו בכביש מהיר נעצרים בצד, מלבישים מיגון ושוכבים על הרצפה. הפיצוצים ממש מעל הראש שלנו. כמה רגעים לחכות לראות אם לא נקבל איזה רסיס הפתעה. מחכים כמה דקות ועולים לאמבולנס לחכות לראות אם יש קריאות. אני לא יכול לפספס 2 שלטי פרסום גדולים, אחד מבטיח אהבה והשני מבקש שנעזוב את הפוליטיקה ומבטיח לעזור. אחרי כזו שבת, אהבה לא ממש באה בחשבון, אני ילך על עזרה. בלי פוליטיקה.
• מנדי אושר נקרא לשרת את המדינה בצו 8 | אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ / פרק 1
• מסוקי קרב מלמעלה וטנקים מסביב: כך הטוראים החרדים טיפלו בנרצחי הטבח / פרק 2
• אחרי שפגש את המשיח, הטוראי החרדי פוגש את החמור שלו / פרק 3
• ניסה לעבוד על המפקד עם סיפורי "צניעות"; כך הוא התחרט על זה / פרק 4