בימים טרופים אלה, למעלה משלושה חודשים למלחמה העזה ברצועת עזה, עם ישראל נזכר בגבורתו ותוקפו של שמשון הגיבור, שהיה נביא שופט ומשיח בדורו, הראשון שנלחם כנגד אויבנו מהעיר עזה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם באתרים ההיסטוריים בעזה, המתקשרים בדמותו של שמשון הגיבור, עסקנו רבות - הבה נצא למסע באתרי שמשון הגיבור באזור בית שמש, היכן שחי ופעל - "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל", נאמר בספר שופטים (י"ג, כ"ה).
"וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים, ט"ז, ל"א), נאמר אודות מיקומו של קבר שמשון, ועליו עסקנו במדור זה, די והותר, כיאה לאחד מקברי שופטי האומה.
היום נבקר באתר שיהיו שיאמרו שמוגדר כ"קדוש" (זולת קדושה רגילה של ארץ ישראל), והוא 'מזבח מנוח', אותו מקום שהוריו של שמשון, מנוח וצללפונית[1] חזו במלאך השם צבאות עולה בלהב המזבח למרומים, לאחר שהבטיח להורים המאושרים על לידת בנם.
הסיפור מתחיל, לאחר שמלאך השם מתגלה לאשת מנוח בשדה, ומבטיח לה בן. אשת מנוח מספרת לבעלה את אשר אירע, והוא מתפלל שגם אליו יתגלה מלאך השם עם הבשורה. תפילתו נענתה, ולא בנוכחותו. המלאך מתגלה שוב לאשתו, והיא קוראת לבעלה, ולאחר שהוא מגיע, הוא רואה את המלאך. מנוח כנראה ספקן, ומביא גדי עיזים ומנחה, ומעלה אותם כקרבן על גבי מזבח שעשוי מסלע צור. ומבקש אות מהמלאך - או אז המלאך עולה לשמים: "וַיְהִי֩ בַעֲל֨וֹת הַלַּ֜הַב מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּחַ֙ הַשָּׁמַ֔יְמָה וַיַּ֥עַל מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה בְּלַ֣הַב הַמִּזְבֵּ֑חַ וּמָנ֤וֹחַ וְאִשְׁתּוֹ֙ רֹאִ֔ים וַיִּפְּל֥וּ עַל־פְּנֵיהֶ֖ם אָֽרְצָה".
הבטחת המלאך מתגשמת, ולאשת מנוח נולד שמשון הגיבור, שרוח השם מפעמת אותו בין צרעה לאשתאול במחנה דן.
את מלאך השם לא נוכל לראות פה, גם לא את המנחה ואת הלהב, רק אולי את המזבח.
באזור התעשיה הרטוב, צמוד לכביש מרכזי, עליו נוסעות משאיות רבות, נמצא סלע אבן גדול בצורת מזבח המתאים להפליא למידות הנאמרו במקורות חז"ל. על מזבח זה רבו המסורות שהוא הוא "מזבח מנוח", ומעליו ריחף מלאך השם למרומים, לאחר שבישר למנוח ואשתו על לידת בנם שיחל להושיע את ישראל מפלישתים.
סיפור גילוי המזבח, הוא נפלא ביותר ותחילתו באגדות מוסלמיות, שלבסוף קבלו ביסוס מדעי!
חוקר ארץ ישראל ומדריך הטיולים הנודע יוסף ברסלבי ביקר במקום בראשית המאה העשרים, והוא הביט מחצר המושבה הרטוב על שדה חקלאי, בה נראה פלח ואשתו חורשים את השדה. לרגע הוא נזכר במנוח ואשתו, ואמר לעצמו בלהט: "הנה מנוח ואשתו!".
להפתעתו, הפלח הערבי סימון לו ללכת אחריו, ולאחר מאות מטרים, הוא הראה לו גוש סלע בודד, עם דפנות חצובות, ובראשו כמין שקערוריות, וזעק ברגש "האד'א מַד'בַּח מַנוּח" - זהו מזבח מנוח!! (יוסף ברסלבי, 'בנתיבות לא סלולות אל ידיעת הארץ', תל אביב 1973 עמ' 113).
בראשית המאה העשרים העיד גוסטב דלמן (נכרי שהיה בקיא בתנ"ך, התלמוד, והשפות השמיות - עברית, ארמית וערבית), כי הערבים תושבי הסביבה עדיין שוחטים כבשים ומזים את דמם על דפנות המזבח.
פרופ' זאב וילנאי שבדרך כלל ציטט מסורות ללא מחקר מעמיק, חקר את ערביי הסביבה, ולצערו לא מצא לכך עדויות תומכות, אלא שקרבתו לתל צרעה, והאמונה העזה שהיכן שהוא באזור הקרוב מסתתר מזבח מנוח, תרמו לכך שהמון העם החל להאמין בכך.
המעניין שקביעה מדעית תורמת לנו אינדיקציה שקרוב לוודאי שהסלע הניצב מולנו, שימש בתקופה של מנוח אבי שמשון, כמזבח יהודי למהדרין, וכך קבעו שני חוקרים חשובים הארכיאולוגים מיכאל אבי יונה ושמואל ייבין, ובימינו נקטו כמותם ידידי החוקר זאב ח' (ז'אבו) ארליך והרב פרופ' יואל אליצור שבספרו 'מקום בפרשה' (פרשת יתרו), הוסיף שמקום המזבח שהוא לא בתצפית ההר, מגדיר לנו את הנכתב בתורה על בית המקדש "ּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן" (דברים ל"ג, י"ב), וגם מזבח זה, נמצא במקום נמוך, ולא בפסגת ההר כמנהג הנכרים
במזבח בולטות מדרגות ששימשו את כהני הדת בעלותם לראש המזבח, והגומות שימשו כבית קיבול לדם הקורבנות, ולנסכים אחרים כגון שמן או יין שהובאו כקרבן.
פרופ' אבי ששון שהסתייענו במאמרו לכתבה זאת, סיכם את הנושא במשפט: "כך קיבל הזיהוי, שמקורו מעט תמוה, מעין חסות מדעית"[2].
מי שעסק במחקר על העיסוק ברכישת המקומות הקדושים במפנה המאות ה-19/20 ביניהם 'מזבח מנוח', הוא ידידי ההיסטוריון ד"ר דותן גורן, שבספרו 'ובא לציון גואל' (עמ' 271), הביא מקורות ש''החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ-ישראל" (שרכשה אתרים יהודים לאומים בתחילת המאה העשרים), חפצה לרכוש את 'מזבח מנוח', ובעל המזבח, האיכר יצחק לוי נאות להעביר את המזבח לחברה ללא תמורה, אלא שעל חמישה דונמים סביבו, הוא דרש 200 פרנק עסקה זו נמנעה לבסוף מפאת שחלק מבעלי החברה יצאו לחו"ל.
בביטאון יהדות ספרד 'הד-המזרח' (פורסם בירושלים בטרם קום המדינה ואחריו), באוגוסט 1943, הובא זיכרונות על המושבה הרטוב, שם סופר שעקב ריחוק המושבה ומיעוט התושבים, לא היה במקום בית כנסת פעיל, ובחגים הביאו ספר תורה, וחכם מירושלים. חכם זה היה למדן, והיה בקיא בתנ"ך, ואמר להם שבאדמות המושבה המחודשת צריך להיות היכן שהוא, את מזבח מנוח.
'הד המזרח' ממשיך וכותב שכאשר שאלו את הערבים הזקנים, הם הראו את המזבח שהיה באדמות המושבה סמוך לכפר צרעה מולדת שמשון: "החכם הירושלמי הסכים והחליט שזהו מזבח מנוח הנזכר בתנ"ך".
מסתבר שהמקום הפך ל"מקום קדוש", ולעת סעודה שלישית, הלכו כל העדה, אל מקום המזבח, לסעוד בצוותא, ולשורר שירים, שם גם התפללו ערבית, בשלו קפה, ובלו את הערב בשיחות וסיפורים: "ככה עשו זמן מה, והיה להם מזבח מנוח למקום קדוש לתפילה, ומקום טיול במרחבי השדה כאחד".
עוד מעשה הובא ב'הד למזרח' (שנה ב ו חשוון), שבעת אירוע חנוכת הבית במושבה בהרטוב, הזדמן למקום הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל, ואנשי המושבה מסרו לו תעודה, כי הם מעניקים לו את מזבח מנוח ודונם אדמה סביב לו. אלא שימים אחדים לאחר מכן, נתקבל מכתב מהנציב ש"הוא מודה על המתנה, אבל אינו יכול לקבלה, והוא מעביר את זכותו לחברה העברית לחקירת ארץ ישראל".
מדוע לא הוקם הישוב העברי המתחדש צרעה, על אדמות הכפר הערבי הכבוש?
במלחמת העצמאות נכבשו אדמות צרעה מידי הערבים, והונחו בה יסודות להקמת צרעה החדשה. בחלוף זמן מה הועתקו אדמות הישוב לבקעה סמוכה, ועל צעד זה קבל יוסף ויץ מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל.
וכך דברי יוסף ויץ:
"ישוב חדש עלה לאחד המקומות שבפרוזדור ירושלים, הלא הוא צרעה. הכל יודעים, מהי צרעה לנו, ומה היא לכל ילד הלומד בבית הספר, כשהוא מגיע בלימוד התנ"ך לפרשת שמשון... יכולתי לספר לכם הרבה על הלבטים, שהתלבטנו בהם בתקופה הקודמת. במשך שנים רבות כדי לרכוש חלק מאדמת צרעה, ולישבה בישוב יהודי, כדי להקים לנו מחדש את צרעה ההיסטורית. והנה זכינו לכך, שצרעה נמצאת בידינו.
איך אנחנו מוותרים על צרעה מולדתו של שמשון?!
"אך בא המתכנן ומוצא, כי התנאים אינם מתאימים כאן לתיכון הנקודה – והרי צרעה אינה. הגוף שעלה לשם צריך לזוז למרחק כמה קילומטרים, והמקום ישאר לעת עתה הפקר. צרעה מולדתו של שמשון, שהיתה בידי העברים מאות ומאות בשנים ונשתמרה אף בידי הערבים – אנחנו מוכנים לוותר עליה, לאחר שכבשונה בדם, מפני שהקוים הטופוגרפיים אינם נוחים כ"כ לדעת המתכנן וטעמו, והכל מוכנים לקבל את דעתו?!
יסודות ההתיישבות עם נפשים, ולא רק חומרים
"הרי זו דוגמה מאלפת. ואפשר תאמרו, כי מבחינה מעשית אין הדבר נורא, כי מה בכך, אם גבעת צרעה לא תהא נושבת על ידינו? אלא שעד כה למדתי, כי יסודות התיישבותנו לא רק חמריים הם כי אם גם נפשיים ובהרגישי את הרוח המנשבת כיום את יחסנו הזול והקל את הקרקע, הרינו רואה בכך סימן של סכנה בשבילנו", (יוסף ויץ, 'המאבק על האדמה,' תל אביב תש"י, עמ' 245).
[1] על שמה נקרא המושב צלפון שליד בית שמש.
[2] 'בנתיבות השפלה והרי יהודה',עמ' 123, יב"צ תשס"ח, בעריכות ד"ר אייל דודסון