במלאות מאה ימים למלחמת שמחת תורה נעשו כתבות רבות על מצב הלחימה, על שלומם של החטופים, אך נשכח מהלב מצבם של המפונים. קטגוריה נוספת של אנשים שנפגעו מהמלחמה מבלי שהם יתפסו יותר מדי כותרות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כעת, מאה וקצת ימים אחרי שהם פונו מבתיהם, יצאנו לבדוק איך זה להיות מפונים ומה האתגרים איתם הם מתמודדים. לכל אחד מהם, סיפור מעניין ומאתגר משלו.
מחבל בחצר הבית
את גלעד ממן משדרות, נשוי, אב לארבעה ילדים ועובד בחברת כלל ביטוח, תפסה מתקפת הפתע במטח הירי הראשון. לדבריו, מיד הוא הבין שמדובר באירוע שונה לגמרי. "כשדרותים שמכירים, אתה מבין ולומד את הסיטואציה", משתף גלעד, "הבנו שזאת לא סיטואציה רגילה. תפסנו את הילדים לממ"ד. אחרי רבע שעה אנחנו שומעים יריות. תוך ארבע שניות הבנתי שיש כאן משהו גדול בהרבה ממה שחשבנו. ישר אמרנו 'מחבלים'. סגרנו תריסים וחלונות והתחלנו להתפלל.
"לקח זמן להבין את עומק הבעיה. עד שהבנו שצריך להדליק פלאפון. כולם סיפרו שהם לא הבינו את גודל האירוע בזמן אמת, אלא רק ידעו שמשהו חריג קורה. בהמשך, אחרי שקלטתי שיש כאן משהו אחר שלא היה עד היום, פתחתי פלאפון והבנתי מה קורה. נכנסנו לחרדות ולחצים – מעבר לחרדות הרגילות שיש לנו לאורך השנה – והתחלנו להבין שיש כאן אירוע בסדר גודל אחר.
"ניסיתי להרגיע עד כמה שאני יכול, בכל זאת הגדול בן שבע ואני צריך לשדר שהכל בסדר, אבל לא בטוח שהצלחנו להרגיע אותם. היינו בבית אצל אמא שלי, אנחנו גרים בכניסה לעיר, אבל היא במרכז. היו איתנו גם המשפחה של אחי ולו יש ילדים גדולים יותר. הם קצת יותר מבינים מה קורה והלחץ הלך וגדל".
גלעד ממשיך ומספר: "היינו שעות בממ"ד. תצפתנו מהקומה למעלה. קיבלנו לאט לאט תמונה שמתבהרת יותר ויותר. בסביבות השעה שלוש בצהריים קלטנו שיש מחבל מחוץ לגינה אצלנו שמחפש מחבלים נוספים. היינו בחרדות נוראיות. הילדים ממש נכנסו לחרדות, אפילו שניסינו להרגיע. כולנו רעדנו שם.
"אחרי שעתיים הוא הסתלק משם, כנראה הלך לחפש מחבלים אחרים לחבור אליהם.
"במוצאי שבת, בתעוזה מחייבת המציאות – פתחנו את הדלת ויצאנו איך שאנחנו – בלי כלום עלינו – וברחנו משדרות. ב"ה שבדרך לא נתקלנו במחבלים, אפילו שהיו מחבלים פעילים בעיר עד יום רביעי ואף שבועיים אחר כך. ב"ה, יצאנו בחיים והגענו למשפחה שלנו בתל אביב".
גלעד נושם לרגע וממשיך לספר: "היינו שבועיים אצל המשפחה ואז חודשיים במלון באילת.
"המשכנו משם כדי לתת לילדים מסגרות, סוג של שגרה, ולכן נסענו לחריש ואחר כך לתל אביב. חיפשנו הרבה זמן דירה שיסכימו לנו רק על תשלום מדי חודש בחודשו – כי הרי אני לא יודע מה יהיה חודש הבא - עד שמצאתי מישהו בקריית גת, שמלכתחילה רציתי, ואנחנו שם מזה כשבוע".
ילדי הקורונה והמלחמות
בוא נחזור מעט אחורה, אמרת שיצאתם 'כמו שאתם' וברחתם, איך חיים ככה בלי בגדים, בלי כלום בתקופה הזאת?
"עם ישראל בתחילת המלחמה נרתם מאוד", עונה גלעד, "תרמו לנו מלא. בגדים, מוצרי יסוד, מכל הבא ליד, משחקים ועוד.
"אחרי שטיהרו את השטח בשדרות שלחתי מישהו להביא לי פלאפון ועוד דברים שהיינו צריכים. שתבין, ברחנו כמו שאנחנו בלי פלאפונים, בלי כלום. מהלחץ והחרדה מיהרנו להסתלק משם".
איך זה נפשית כל התקופה הזאת?
גלעד כנה: "זה מאתגר מאוד. בטח עם ילדים קטנים שאתה רוצה להתוות להם דרך מסיימת והיא הולכת לאיבוד. זה מבאס מאוד אבל עושים כל מה שאפשר בתוך המציאות.
"אומנם אני לא חב"דניק אבל אני מחובר מאוד לרבי, אז עשינו 'מבצעים' במלון. הנחנו תפילין לאנשים, עשינו תהילים לילדים, ארגנתי תפילות קבועות ועוד. זה מה שהחזיק אותי. אבל בשלב מסוים אמרתי שחייבים לדאוג לילדים ועשינו מה שאפשר לדאוג להם ולכן המשכנו הלאה".
מה הכי מאתגר אתכם כעת?
"להכניס את הילדים ל'מוד' של שגרה. במיוחד בדור שלנו. הם גדלו לקורונה ומלחמות. זה מה שהם מכירים, בעיקר אם אתה גר בשדרות.
"אחרי כל 'סבב' שהיה, היה עלי כל פעם לגייס תעצומות נפש אדירות להחזיר אותם לשגרה. להכיל, להבין, לתת מוטיבציה. גם מבחינה זוגית לא אומנם לא קל, אבל כשאתם שם אחד בשביל השני, הבנה, הכלה, סובלנות והקשבה זה מתכון מנצח להצליח".
מה קורה אתכם כעת?
"אני שותף בכמה קבוצות שהקימו מטות משדרות. אנחנו נלחמים למען חזרה שפויה לעיר. לכל הישובים הצמודים לגדר – גם אלו שלא פרצו אליהם – אמרו שעד סוף השנה הם זכאים לכל ההטבות של מפונים והחזרים על השהות בבתי מלון, אבל לנו האריכו באישור סופי את החודשיים הבאים במלונות רק יום לפני שהסתיים החודש עליו סוכם מראש. למה מגיעות לנו התחושות הללו? אין לנו מספיק על הראש?".
"אנחנו לא חוזרים לעיר בלי ביטחון", מצהיר גלעד, "לא נסכן את חיי ילדנו. אומנם יש קומץ שחזרו ואמרו 'נהיה ליד הממ"ד', אבל אנחנו לא מוכנים לזה. שלא ייצרו "שגרה" על חשבון הגב שלנו. ההכרזות של שר החינוך על חזרה לשגרה לא מועילות לרבים מאתנו. כשנדע שאין יותר רקטות בכלל – אנחנו נחזור".
ואיך אתה, חזרת כבר לעבוד?
"אנחנו על מזוודות כבר כמה חודשים, אבל לאט לאט אני חוזר לשגרה. קיבלתי מחשב מהחברה ועבדתי מהבית. היום אני כבר נוסע למשרד. אשתי היא מטפלת במעון בשדרות אך כרגע היא לא עובדת".
עוז רוחם של התושבים שמנעו אסון גדול יותר
את הרב נתן בר יוחאי, נשוי ואב לארבעה ילדים, תפסה המלחמה, כמו כולנו, בהפתעה. "יצאנו משדרות בתחושות קשות מאוד. אף אחד מאיתנו, לא חלם על תרחיש הזוי ומסוכן שכזה", הוא מספר בשיחה עם 'כיכר השבת', "שעות ארוכות במהלך יום שמחת תורה, הרגשנו מופקרים ומבודדים ללא כל מענה. תחנת המשטרה הוכרעה בידי המחבלים. הצבא טרם הספיק להתעורר ולהבין את התמונה הקשה של המצב הנורא.
"ביום חמישי פינו אותנו, הגענו למלון ל'שבת בראשית' ומאז אנחנו כאן.
"כיוון שאני עובד כמנהל חברא קדישא בשדרות, אני יוצא בכל בוקר לשדרות וחוזר בערב למלון בירושלים. שעות הנסיעה מאוד מעייפות ומאתגרות. אבל זה כורח המציאות".
הרב נתן לא יכול שלא להחמיא לתושבי שדרות היקרים: "תודה לה' יתברך, ששלח לשדרות אנשי חיל, גיבורים עטורי תהילה שאני בטוח שמסירות נפשם, עוז רוחם וגודל תושייתם, עוד ייכתבו בדפי ההיסטוריה של עם ישראל. אנשים יקרים מהעיר התגלו בגבורתם ובתושייה נדירה הצילו חיים ומנעו אסון יותר גדול ממה שקרה לנו.
"הקרבות התנהלו ממש בתוך העיר, ופינוי הפצועים נעשה תחת אש. זה היה כמו סרט אימה.
"כולנו כמו כל תושבי שדרות שמענו רעשים בחוץ וראינו את המחבלים בחצר או מבעד לחלונות והפחד הנוראי הזה עדיין בתוכנו".
ואיך המעבר מסכנה לבית מלון נינוח לכאורה?
"האירוח בבית מלון הוא מספר אחת", מציין הרב נתן, "אין מילים לצוות הנפלא של המלון ובכלל, המענה העירוני שהעירייה שלנו נותנת לתושבים הוא נדיר מאוד.
"יש לנו הנהגה בראשות ראש העיר אלון דוידי, שנותנים מענה לכל דבר ועניין בכל בתי המלון. זה דבר מאוד מחזק ומעודד. כן, אנחנו כולנו זקוקים לעידוד. לא בקלות נחזור לעיר שנולדנו בה, אנחנו אוהבים אותה ובה אנחנו מגדלים את הילדים היקרים שלנו".
ובאמת, מה עם הילדים כעת?
"הילדים שלנו השתלבו מיידית בבתי הספר ובתלמודי תורה בירושלים. הקטנים יותר, בגנים שהעירייה הקימה במרחבי החינוך שבמלונות. בשעות אחר הצהריים הבנות בפעילות של "בתיה" במלונות והבנים בלימוד עם חברותות שמגיעים למלון ויושבים עם הילדים ללמידה וחווית פנאי".
לרב נתן חשוב לחדד: "תבין דבר אחד, יש לתושבי שדרות עוצמת חוסן קהילתי שזכינו והוא חלק בלתי נפרד מה-DNA השדרותי, וזה מה שמסייע לנו לשמור על איזונים נכונים ובריאים. אני בטוח שבעזרת השם נדע ימים יפים יותר בהם נחזור לראות את פריחתה של העיר האהובה שלנו - שדרות. זוהי עיר שנמצאת בתנופת בנייה ופיתוח מואצת, שכונות חדשות ופארקים מדהימים ובתי ספר ממוגנים.
"שדרות היא הלב של ישראל, מי שיפתח את מפת ארץ ישראל ויקפל אותה לחצי, יראה ששדרות נמצאת בדיוק בנקודה האמצעית של המדינה. ככל שבשדרות יהיה פיתוח בנייה ושגשוג, ככה האויב שלנו יבין שעם ישראל חי. ואותנו לא ינצחו. לא ברוח ולא בכוח".
הלוויות תחת אש, כפשוטו
מה הכי מאתגר אתכם בתקופה הזאת?
"מה שהכי מאתגר בתקופה הזו היא השהות במרחק מהבית", עונה הרב נתן, "הנחמה שלי היא שאני בכל יום בא לבית שלי נח מעט, שותה קפה, אוכל צהריים וחוזר למלון. בסך הכל יש לנו מענה לכל התחומים אנחנו נדרשים אליהם".
באיזה תנאי תחזרו הביתה?
"אנחנו נישמע להוראות. כשייפתחו מוסדות החינוך נוכל לחזור לעיר כי זה כבר אומר שפיקוד העורף מאשר את החזרה לעיר וממילא בטוח שם".
אמרת שאתה מנהל חברה קדישא, בטח זה לא היה פשוט בימים הראשונים...
הרב נתן נאנח ומשתף מעט את התחושות בימים הראשונים: "תוך כדי הימים הראשונים, בעוד היה חשש שמחבלים מסתתרים בעיר, נאלצנו לקיים הלוויות ליותר משלושים אנשים. החללים שנרצחו, חיילים, אזרחים ושוטרים. בנוסף, יש את הנפטרים 'הרגילים'. היו הלוויות במהלכן היו אזעקות וצבע-אדום. כולנו, המלווים ואנשי הצבא, נשכבו ארצה. אם קבורת המת היא מצווה גדולה, אזי תחת אש על אחת כמה, וכאלו שנעקדו על קידוש השם על אחת כמה וכמה.
"אני מוכרח לציין לשבח את המשרד לשירותי דת, את השר היקר, מיכאל מלכיאלי ואת המנכ"ל יהודה אבידן. כבר במוצאי שמחת תורה, הם נכנסו לעובי הקורה ויצרו קשר מידי ודיברו איתי מידי יום. הם התעניינו, דאגו, תמכו וגם נתנו מענים מיידיים לכל מה שהיינו צריכים. וכשם שלא הניחו אותי לרגע להתמודד לבד, כך גם את ראש המועצה הדתית שלנו בנצי ארביב.
"בנוסף, אני חייב לציין תודה נוספת לראש העיר שעמד איתי בכל לוויה, כפשוטו", מספר הרב נתן, "וסייע לנו בכל מה שהיינו צריכים. כמו כן, תודתנו העמוקה לרב העיר, הרב דרור טויל והרב משה זאב פיזם שהגיעו ללוויות והספידו.
"זכינו לעשות את הבלתי אפשרי. לחפור מעל חמישים קברים לבד. לקיים הלוויות תחת אש כפשוטו. זו מציאות הזויה. אבל זו המציאות ואלו החיים ועם זה אנחנו מתמודדים".
"שנדע ימים טובים ורגועים יותר", מאחל הרב נתן ולנו לא נותר אלא להסכים עמו בכל לב.