"וכל העם ראים את־הקולת ואת־הלפידם ואת קול השפר ואת־ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק" (שמות כ:טו)
גילוי כבודו ית"ש בנסים הגלויים והמפורסמים יש להם להשפיע על כל אופן ראייתו והבנתו של האדם מישראל את כל ההויה ולעדן את מבטו והתייחסותו אל כל הסובב אותו, דהנה אמרו חז"ל (מכילתא פר' יתרו) על מה שנאמר במתן תורה שהיו "רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו) "שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה" (וכיוצא בזה אמרו "שהיו מראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו").
ורעיון עמוק ונשגב יש בזה כמו שביארו שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד הגר"ח מולוז'ין בנפש החיים (שע"ג פי"א בהגה"ה) ובני יששכר (מאמרי חודש סיון מאמר ה'). דהנה בטבע האדם ובנוהג שבעולם דמכל החושים שבהם חנן הקב"ה את האדם להזין את שכלו והגיון לבו אין לך חוש מהימן יותר ומוחשי יותר מחוש הראיה וכל דבר שראה האדם בעיניו אין לו בלבו פקפוק כלל באמיתת המצאו, לא כן בשאר החושים כגון השמיעה שדרכו של אדם להטיל ספק באמיתתן ואף חז"ל אמרו (ר"ה כ"ה ע"ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אמנם בני ישראל בני אל חי המחזיקים באמונת אבותיהם יודעים שאין ראית העינים קובעת באמיתת המציאות. שהרי הקב"ה ש"כל הנמצאים בשמים ובארץ ובמה שביניהם אינם נמצאים אלא מאמתת המצאו" (רמב"ם פ"א ה"א מיסוה"ת) אמר "כי לא יראני האדם וחי" ואין עינינו רואות את עיקר ההויה, וכי מה הוא האדם אם לא הנשמה שנפח באפיו יוצר בראשית שאינה נראית לעין, וכן אין עינינו יכולות לראות את מלאכי השרת העושים בשליחותו של המקום בעולמו או את השדים והרוחות המרחפים בחלל העולם, אלא שאבותינו סיפרו לנו וכך קבלנו מרבותינו הקדושים ודור ודור ישבח מעשיך, ועיין רמב"ן דברים ד' ט' וכ"כ החינוך בהקדמתו דיסוד האמונה הוא קבלת הבנים מאבותיהם דור אחר דור אף שהדברים נעלמים ממראה עינינו.
ובשעה שעמדו רגליהם על הר סיני נתעלו במעלה זו שהיו "רואין את הנשמע", שהדברים ה"נשמעים" היו בעיניהם בבחינת ראיה שנתאמתו אצלם באופן מוחלט ומוחשי, והיו "שומעין" את הנראה שכל עולם החומר והגשם היה רחוק מתודעתם והרגשותיהם והיה אצלם בבחינת שמיעה בלבד.
צפו בשיחה המלאה: