הצצה לאולם הדיונים 

חקירה, עדים והתרת נדרים | כך התגרשתי בבית הדין הרבני בירושלים  

גירושים. יותר ויותר אנשים חווים את החוויה הזאת, אבל לא הרבה יספרו לכם עליה | בטור זה, החלטנו להכניס אתכם לאולמות הדיונים בירושלים עיר הקודש "דיתבא על מי שלח ועל מי בורות" ולגלות לציבור הקוראים איך מתנהלים גירושים כדת משה וישראל בעידן המודרני | התגרשתי השבוע, ושרדתי כדי לספר לכם (מגזין כיכר) 

משה לוין | כיכר השבת |
אולם בבית הדין הרבני בירושלים (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

בוקר, יום שלישי. המתנתי דווקא ליום ראשון בכיליון עיניים, אך אז התברר שלא מסדרים גיטין בראש חודש. מסתבר שזה אפילו כתוב בשולחן ערוך והרמ"א פוסק להחמיר בזה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

"נו מילא, המתנתי שבע שנים אני אמתין עוד יומיים", אני שולח הודעת וואטסאפ לעורכות הדין המעולות שלי כמה ימים לפני.

ראש חודש אדר שני, שבועיים בדיוק לחג הפורים, כמה אירוניה. מצד שני, ונהפוך הוא, אולי זה בדיוק הזמן המתאים כדי שמשהו יתהפך פה לטובה.

לבית הדין הרבני ברחוב עם ועולמו אני מגיע על הדקה: תשע אפס אפס. רק חסר לי שבית הדין ידחה או יבטל את הדיון בגלל איחור. אבל מה לעשות, דרך תל-אביב ירושלים עמוסה בשעות אלו, לפחות הגעתי בדיוק בזמן ולא אחרי.

אני צועד בחשש לכיוון המבנה הלבן והגבוה וניגש לדלת המסתובבת בכניסה. מאבטחים חמורי סבר ממתינים בפנים, מגנומטר ביד ונשק בנרתיק לכל צרה שלא תבוא.

"את הדברים לשים פה בבקשה", אומר לי המאבטח, דווקא יותר נחמד ממה שהוא נראה. אני מציית ותוך כדי מתנצל על כך שאני צריך לרוקן את כל הכיסים שלי מכל מיני מתכות לא ברורות שאני בעצמי לא יודע מה הן עושות שם.

את ההמשך אתם כבר בטח מכירים מטיסות העבר שלכם. גם אני בדרך למטוס, לטיסה אל החופש. בעודי צועד דרך המגנומטר... הוא כמובן מצפצף. "אה זה בטח השעון", אני אומר במבוכה למאבטח.

בבית הדין הרבני לא מוותרים. אם מצפצף, אין: "זה בסדר אדוני אתה יכול לעבור". ממש לא. פה יורידו לך את המכנסיים אם צריך. אז הורדתי את השעון וחיפשתי עוד איזה מטבע סורר לשווא, וניסיתי שוב לעבור דרך המגנומטר שנראה לקוח מנמל התעופה על שם ראש הממשלה הראשון.

וכמובן, כצפוי הוא שוב מצפצף. "ניאלץ לעשות לך חיפוש על גוף אדוני".

"רק שהיא לא תראה אותי ככה", אני מהרהר לעצמי. ובעודו רואה את החשש בעיניי, מרגיע אותי המאבטח שכבר סיכמנו שהוא נחמד: "אל תדאג אני רק עובר עם המגנומטר". אהה. נרגעתי.

אחרי הסאגה הקצרה הזאת, ובאיחור של חמש דקות בלבד, אני פוסע בלב כבד אבל שמח לכיוון אולמות הדיונים. מכיוון שבית הדין הרבני אינו בדיוק מקום שאני מכיר, אני ניגש ליהודי עם הדרת פנים ופראק לשאול לדרכי. "סליחה כבוד הרב, אתה יודע איפה זה אולם פלוני?". אבל מסתבר שהרב לא עובד פה. אולי הוא בעצמו מתגרש, מי יודע. מסתבר שזה קורה במשפחות הכי טובות, ככה אומרים לפחות.

מבנה גבוה ולבן. בית הדין הרבני בירושלים (צילום: גוגל מפות)

מפה לשם אני מסתדר, מאחר והשילוט בבית הדין מאוד ברור. במחשבה שנייה, אולי רק הייתי צריך להחליף מילה עם מישהו כדי להירגע בדרכי אל הגרדום.

צועד לאיטי אל אולמות הדיונים, אני רואה מרחוק את עורכות הדין שלי ממתינות לי, ועם חיוך גדול מקבלות את פניי. שתי דקות לאחר מכן כבר היינו בפנים: אני, אשתי (לשעבר), עורכות הדין שלנו, והעדים מוצאים החוצה אחר כבוד לתחילת הדיון.

אני נכנס לאולם. חדר לא גדול במיוחד, בקדמתו במה עשויה עץ בהיר עם סמל המדינה. מאחורי מושב הדיינים הנכבדים עוד סמל המנורה, אך הפעם עם הכיתוב "שוויתי ה' לנגדי תמיד". צמרמורת עוברת בגבי כאשר אני רואה במדינת ישראל קצת שלטון של התורה הקדושה. למרות המעמד הלא פשוט, התרגשות אמיתית.

הדיין, בשנות ה-60 לחייו, יושב במרכז הבמה, לצידו שני אברכים צעירים שבתחילה לא היה ברור לי מה בדיוק תפקידם. לאחר מכן התברר לי שהם מתלמדים שבאו לראות מקרוב איך נראה "מעשה גיטין".

הדיון מתחיל, ובשלב מסוים שואל הדיין: "הלכתם לטיפול זוגי? אולי נעשה לכם שלום בית?", הוא מציע באדיבות. אני וגם אשתי מסרבים בנימוס להצעה שאיך לומר... לא נראית בשלב זה רלוונטית בשום צורה.

"תעמוד!", אומר לי הרב, ואני, נעמד ביראת כבוד. "אתה רוצה להתגרש?", הוא שואל אותי.

- כן כבודו, אני רוצה להתגרש.

אבל כבוד הרב לא משתכנע וממשיך בשלו: "האם מישהו מכריח אותך להתגרש?" .

- לא כבודו, אני פה כי אני רוצה והכל בהסכמה.

כנראה הצלחתי לשכנע אותו, כי מיד אחר כך הוא מתחיל לדבר על פרטי ההסכם שהובא בפניו, אותו הוא לומד לעומק. מפה לשם, כמה עניינים טכניים שנוגעים להסדר והדיין קורא לי לבוא אליו.

"איך קוראים לך?", שואל אותי הרב.

- קוראים לי משה כבוד הרב.

וכאן מתחילה חקירה ארוכה, ממש כמו במשטרה. הכל בחיוך כמובן, אבל כל פרט חשוב נכנס לאוזנו של הרב כמו לאוזניהם של שני החבר'ה הצעירים עליהם אני מעיף מבט מדי פעם ומקנא קנאת סופרים.

"האם כולם קוראים לך משה? איך קוראים לך בעלייה לתורה? האם יש לך כינוי?".

אני מסביר לרב שיש לי רק שם אחד, ובנוגע לשאלה האחרונה אני מבהיר שיש בודדים שקוראים לי מוישי אבל זה לא על דעתי. הרב מחייך בהבנה.

בשלב מסוים נשמעות צעקות מחוץ לאולם הדיונים. מסתבר שמדובר בתופעה לא נדירה במיוחד במקום הזה. "תסגור בבקשה את הדלת האחורית", מורה הרב לשמש, והשקט המתוח חוזר לאולם הקדוש.

אחרי חקירת שם אבי, התהליך חוזר על עצמו עם גרושתי שבאותה עת היא עדיין אשתי, אבל שם הדברים מסתבכים. הרב לא הבין איך קוראים לאשתי באמת. מנסים לשכנע, אני מציע את עצמי להעיד על שמה (מתברר שזו לא אופציה), ובדרך מגיר אגלי זעה שהכול לא ישתבש לנו ברגע האחרון. אני, מודאג, שולח מבט לעורכת הדין שלי שמסמנת לי כאומרת: "הכל בסדר, אל תדאג".

בעיצומו של הדיון, הצד השני עושה טלפון בהול לאח של אשתי/גרושתי שמשוחח עם הרב ומצליח לשכנע אותו איך קוראים לה, לאבא שלה, לסבא שלה וכו'.

הרב משתכנע וכולנו נושמים לרווחה.

אולם בבית הדין הרבני בירושלים | ארכיון (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

ואז הרב קורא לי שוב: "גש הנה בבקשה". אמרתי לכם כבר שאני צייתן מטבעי, אז אני ניגש. בשלב זה, לאולם הדיונים נכנסים שני יהודים צעירים, לבושים חליפה, מגבעת לראשם.

"אלו העדים שלך", אומר לי הרב. והמחשבות שלי עוסקות דווקא בעדי הנישואים שלי כדמו"י, לפני כך וכך שנים. העדים שלי דאז הם שני חברים טובים, והנה באים שני אברכים זרים להרוס להם את העבודה.

אם לפחות הייתי יכול לבחור לי את העדים שלי, אני חושב לעצמי. אבל זה לא הזמן למחשבות והרב מבקש אותי למנות אותם להיות שליחים. ממש כמו שלמדתי בגמרא במסכת גיטין, עם כמה תוספות מהראשונים.

אף אחד שם בצד השני לא מתרגש במיוחד. הרי הם רואים את זה כל יום. אני מצידי קצת לחוץ ועורכת הדין שלי מביטה בי וקולטת שזו סיטואציה לא פשוטה עבורי. אני קולט את המבט הדואג שלה. אני אוהב לקיים מצוות ועוד יותר מצוות נדירות, אבל מצוות "וכתב ונתן" היא לא בדיוק המצווה ששאפתי לקיים השנה.

אחרי קנין של הנייר, הדיו, הקולמוס ו"כלי הכתיבה", כמו שמכנה זאת אב בית הדין, אני מורה לעדיי לכתוב גט לאשתי: "כתבו וחתמו"... אוחחח.

עם צריבה קטנה בלב אני יוצא מאולם הדיונים בכדי לאפשר לסופר הדיינים לכתוב לי גט ולדיינים הנכבדים לזכות עוד מישהו במצווה הנדירה.

יורדים למטה, למינוס 1. בדרך לשם אני נתקל באישה צועקת בטלפון: "אתה תראה מה אני אעשה לו!!! ה*** הזה", עורכת הדין שלי ואני מחליפים מבטים שאומרים הכל. איזה מזל שחסכתי את זה לעצמי, אני חושב באותם רגעים.

ובחזרה למינוס אחד, שם יושב יהודי נחמד שתפקידו הוא להוציא מספרים ולהכווין את ה"תנועה". אני רואה את המספר 400 על חתיכת הנייר שהגיש לי האדון. מסתבר שאני הראשון היום. אין לי מושג למה זה מתחיל מ-400 אבל אולי לא רוצים לתת פה הרגשה מדי טובה עם הספרה 1. בכל זאת, בית הדין הרבני אמרנו.

אחרי שאני משלם 300 שקל (!!!) על הגט - וזה רק החלק שלי, אני פוסע בחזרה לאולם הדיונים וממתין שזוג נוסף יצא מלפני הרבנים.

לפעמים זה מכוער, מאוד. גירושין, אילוסטרציה (צילום: שארטסטוק)

מסביבי אני מביט. בעיקר בעיניים של הזוגות. אף אחד שם לא שמח באמת, גם לא הגברים שלבשו את מיטב מחצלותיהם כדי להרשים את הצד השני ולהעביר מסר ש"זה לא מזיז לי". חלק מהזוגות יושבים יחד, זה לצד זה מבלי לדבר. אחרים מרוחקים האחד מהשנייה כמטחווי קשת, לוחש כל אחד בתורו באוזניים של עורך הדין שלו כדי להפגין כוח.

למרות המשחקים והתדמית שמנסים הנוכחים להפגין, אני נוכח כי עיני הנוכחים משדרות בעיקר כאב וצער, ותוך כדי שאני מנסה לסלק את המחשבות השליליות, נפתחת הדלת: "משה ורות!", קורא יהודי מבוגר לעבר אולם ההמתנה.

"זה אנחנו", אני אומר לגבאי בית הדין, או איך שקוראים לתפקיד הזה.

נכנסים כולנו, והרב קורא לי שוב. אני ניגש אל הרב ומבין שהנה זה מתחיל. הרגע ה(לא) מיוחל הגיע. כולם פה: הרב ושני מתלמדיו הצעירים, העדים והיהודי המבוגר שכותב את פרוטוקול הדיון.

הרב מקריא לי נוסח של התרת נדרים, שבועות וחרמות מילה במילה, ואני מרגיש קצת כמו 'בעל תשובה'. בכל זאת, למדתי בישיבה, אני יודע לעשות התרת נדרים. לעצמי אני חושב שאולי על הדרך כדאי לעשות התרת נדרים כללית ותוך כדי דיבור אני מוותר על הרעיון.

"שִׁמְעוּ אֵלִי! אַתֶּם עֵדִים שֶׁאֲנִי מְבַטֵּל לִפְנֵיכֶם כָּל מוֹדָעָה וּמוֹדָעָה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנִּי וְכָל דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁאִם יִתְקַיְּמוּ יִגְרְמוּ לְבִטּוּל הַגֵּט וְכֵן פּוֹסֵל אֲנִי כָּל עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁאָמַרְתִּי כָּל דָּבָר הַפּוֹסֵל אֶת הַגֵט".

הרב מראה את הגט לנוכחים. מקריא לי את השמות שכתובים בו ומבקש ממני לעשות "קניין", לא לפני שהוא מקפל את הגט היטב בכדי לאפשר שייכנס כולו לידה של אשתי, שעוד רגע תשנה תואר. הרב מסביר לי איך עושים קניין "הגבהה" ואני מציית. "אבל למה צריך שוב לעשות קניין על הגט?", אני חושב לעצמי. הרגע הרי קניתי את הנייר, הדיו ואפילו הקולמוס כבר שלי. אבל זה לא זמן טוב לעשות 'לומדע'ס'.

ואז הרגע הזה מגיע. חודרת לעומק ההבנה שזהו מעשה אל-חזור, שאין אחריו חרטות. הלב דופק על מאתיים והרב מבקש ממני לומר אחריו מילה במילה, ואני מציית:

"הָרֵי זֶה גִּיטֵךְ וְהִתְקַבֵּל גִּיטֵךְ זֶה וְהָרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי מֵעַכְשָׁו וְהָרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם".

ואחר כך, אחרי המילים הקצרות הללו, כל מה שנותר הוא להניח את הגט בידיה של אשתי, שבאותו רגע אינה עוד אשתי אלא גרושתי.

זהו, עשיתי את זה.

בעוד אני תופס את עצמי ומנסה לעכל את האירוע שהתרחש באותו רגע, מעורפל מעט במחשבותיי, אני מביט בה במבט חלול מסתובבת עם הגט ביד ומחזירה אותו לרב.

מבולבל אך שמח, גרוש אך חופשי, אני אוסף את הדברים שלי משולחן העץ ויוצא מחדר הדיונים. ובכלל, אני לא אוהב את המילה "גרוש".

אז כן, התגרשתי השבוע, ושרדתי כדי לספר לכם.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר