סליחות - 'אמן יהא שמא רבא'
אלול – חידוש קשרי האהבה
יש בגמרא תיאור מרטיט שמעורר התרגשות:
"תניא אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת, מחורבות ירושלים להתפלל.
בא אליהו זכור לטוב, ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי.
לאחר שסיימתי תפלתי, אמר לי: שלום עליך רבי! ואמרתי לו:
שלום עליך רבי ומורי! ואמר לי:
בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל.
ואמר לי, היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו, מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי (יפריעו לי) עוברי דרכים.
ואמר לי, היה לך להתפלל תפילה קצרה!
באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים:
למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפילה קצרה.
ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו:
שמעתי בת קול שמנהמת כ'יונה' ואומרת:
אוי לבנים שבעונותיהם - החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות!
ואמר לי, חייך - וחיי ראשך!
לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא:
בכל יום ויום, שלש פעמים - אומרת כך!
ולא זו בלבד, אלא, בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין:
'יהא שמיה הגדול מבורך' - הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך!
מה לו לאב - שהגלה את בניו!!!
ואוי להם לבנים, שגלו מעל - שולחן אביהם!!!"
הקב"ה - מצטער! ובוכה על כך - שהחריב את ביתו! שרף את היכלו! והגלה את בניו! (ברכות דף ג', עמוד א', בשינוי קל).
בזוהר הקדוש יש תיאורים דומים על צערו של הקב"ה שהגלה את בניו, ואיך הוא מחכה שוב להתגלות להם במהרה לבנות את היכלו.
ועתיד הקב"ה, לתת פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל...
כי, תוכו רצוף אהבה...
קשרי אהבה – הדדיים, אף אם הם סמויים
יש קשרי אהבה שאף אחד בעולם, לא יכול עליהם! רק שצריך:
להצית את ה'אש', ושלהבת הנשמה - שתעלה מאליה...
כי באמת, אף אם אהבתך לקב"ה התכסתה בחול הים או שקעה במצולות ים, היא נמצאת שם עמוק בליבך, רק תקרא – ממעמקים קראתיך.
אלול - הזמן לעורר את האהבה כי 'נפשי חולת אהבתך'.
'נפשי חולת אהבתך' – קשר הדדי
הפיוט 'ידיד נפש' אהוב על כולנו, ומי שמביט בו בעיון, מגלה שם את ליבו... ויודע, שהוא באמת רוצה - 'משוך עבדך אל רצונך' - לא פלא שיש שאומרים אותו כל יום בתחילת תפילת שחרית.
'נגילה ונשמחה בך' - זהו הרצון האמיתי של ליבנו, שמבטא את הקשר האמיתי שיש לנו עם הקב"ה, וביטוי האהבה הכי עוצמתי ב'פיוט':
‘נפשי חולת אהבתך’ – יש בנפשנו וליבנו אהבה שבוערת אליך, שקשה לנו להכיל אותה, ואפילו, מרוב שהיא טבועה בנו עמוק, חלקנו – לא מכירים אותה.
האם כל אחד מאיתנו - 'חולה אהבה' לקב"ה?
הרה”ק מבעלזא זי”ע מביא לפסוק שני פרושים: 'כי חולת אהבה אני':
הצדיקים – נפשם חולה מרוב שאהבתם בוערת לקב"ה.
אנו, האנשים הפשוטים - נפשנו 'חולה' בגלל שאנו קשורים לגשמיות, עד שלפעמים לא מרגישים את האהבה שבאמת בוערת בנו לקב"ה, וגם זו 'דרך' של 'חולת אהבה', ולכן:
‘נפשי חולת אהבתך’ – החולי של נפשנו הוא, שהיא:
לא מרגישה שיש בה אהבת ה' בוערת, והיא – מאוד כאובה על כך!
וזה בגלל עוונותינו.. שהרבה פעמים, רגע אחרי – הנשמה מצטערת מאוד, איך שכחה שלא היה שווה להכתים אותה...
'נפשי חולת אהבתך' – אי אפשר אחרת!
סוד נפלא – לכל יהודי יש שייכות לקב"ה, ואף אם נראה לו שהוא רחוק, כי יש בכל יהודי נשמה טהורה, שבכל בוקר מתחדשת, והוא יכול להתחדש איתה, כי היא 'חלק' אלוק ממעל ממש, ולכן:
כולנו 'חולי אהבה' – כי כל אחד 'חלק' שרוצה להתאחד עם הקב"ה שנפח בו נשמת חיים ממנו ממש, כמו שכתוב: "מאן דנפח מדיליה נפח".
הנשמה רוצה להיות קשורה למקור האמיתי שמחיה אותה, ולכן:
יש לה תשוקה טבעית לחדש את קשרי האהבה ושייכות לקב"ה.
בחופש – גם אם התרחקנו או 'נפלנו'
במוצ"ש מתחילים סליחות, ויש - איזה 'אנחת רווחה'...
שבענו מחול הים ומאטרקציות, ושבנו אליך – לבקש סליחתך.
אף אם קצת רחקנו או התנתקנו, תראה איך אנו שבים אליך בשמחה, שירה והתלהבות, כי גם אם 'נפלנו' - על כל הפשעים תכסה האהבה, וזאת ההוכחה: ש'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה' – וגם לא שום דבר אחר.
בחופש, הקב"ה עושה לליבנו בוחני 'פתע', ושולח את היצר הרע לפתות אותנו בכל מיני דרכים, אבל, הוא משגיח ושומר עלינו מהצד שנשאר נאמנים לו, וזאת תקוותו, והכל כדי:
להיטיב לנו ולשלם לנו בצ'ק דחוי או ב'מזומן'.
אם נזכור את הדברים, כח הנשמה - יאיר בנו ויגבר על יצרנו!
תזכור תמיד, אתה זה – יצר הרע שלך, יצר הרע הוא רק 'אורח' שמגיע לעשות לך תאונת 'פגע וברח' עם נשמתך, והוא שליח של הקב"ה שעושה את עבודתו נאמנה, ושכחת את הדברים – שוב אליו עכשיו ויסלח לך בעת בקשת י"ג מידות הרחמים.
אולי גבר יצרך, אך - לא אבדה תקוותך, כי אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע”ז, ג'), זכור תמיד, שנשמתך היא:
'חלק' האלוקי ממעל, ולעולם - לא ניתן לפגום בה!
ובכלל לא משנה עד כמה חטא, נשמתך תמיד תישאר טהורה, כי היא חלק מ'עצמות' ה' - 'חלק' אלוק ממעל.
'בן אדם מה לך נרדם – קום קרא בתחנונים'
הערגה ל'סליחות' מוכיחה את הרצון האמיתי של ליבנו, את מי שאנו באמת – נשמה. חזרנו מחופשה שהגוף קצת חיפש להשתובב ולמלא 'דלק', והיו רגעים שהצליח להעלים מאיתנו את רצוננו האמיתי להתחבר למלכנו, ולכן, בסליחות:
כשתצא מפיך 'אנחה' היא תוכיח - שתוכך רצוף אהבה לחיבור אמיתי של נשמתך למקורה, והקב"ה ימציא לך מחילה, כי באמת:
נפשך חולת אהבתו, והמרחם – הוא ירחם, כרחם אב על בנים.
בדומה לסיפור על הח"ח, על עשיר אחד שבא לקנות את ספריו, חוץ מספר 'שמירת הלשון' (הוא ידע שאין שום סיכוי שיעמוד במה שכתוב בו)...
ופעם שאל הח"ח את רבי ישראל מסלנט זיע"א, מה התועלת בספר זה אם לא מקבלים אותו? ענה לו הגרי"ס: "אפילו אם לא תצליח, אלא לעקור אנחה מליבו של יהודי בצערו על כשלון בלשון הרע, כדאית כל טרחתך בחיבור זה הספר".
'אנחה' אחת באמירת הסליחות - שווה המון!
למה הלב באמת מתגעגע?
יש כאן מהלך מדהים: דווקא הריחוק וה'אנחה' הם:
הדרך לחידוש החיבור וקשרי האהבה לקב"ה!
אתה 'מתגעגע' לאמת הפנימית שלך, ויש לך רצון אמיתי:
לגרש את ה'חושך' שהשאיר לך 'חור' ריקני בנשמה, ואתה חוזר להתגעגע להרגיש שוב שנפשך 'חולת אהבה'.
הסליחות בפתח, הפיוטים ממיסים את הלב, ורוצים לרוץ אחריך...
הלב והנשמה מתעוררים לחידוש קשרי האהבה – מנשמתך אל תתעלם.
אלול – א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י.
"בפיך ובלבבך לעשותו" – בפיך דייקא 'לעשותו' כל אחד כפי פיו וכוחו.
'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'! ה' הוא האלוקים!
אור בהירות הדרך מוביל אותי אליך, כי - 'נפשי חולת אהבתך'.
כתיבה וחתימה טובה, אשריך!