"אל מלא רחמים" // אופיר סובול

ביום רביעי, ט"ז בתמוז, ציינו 10 שנים לפטירתו של החזן, משה יעקב בן דב שולהוף ז"ל. המנצח והמעבד אופיר סובול, בטורו השבועי על עולם החזנות ודמויותיו (חזנות)

אופיר סובול | כיכר השבת |
(צילום: יובל)

ביום רביעי, ט"ז בתמוז, ציינו 10 שנים לפטירתו של החזן, משה יעקב בן דב שולהוף ז"ל.

משה שולהוף או מוישה כפי שקראנו לו, החל את דרכו החזנית כילד פלא בן 6, כאשר זכה לשיר לראשונה, בתפילת הסליחות, מלווה במקהלה לפני כ-2,000 איש. החוויה הזו הביאה אותו לידי החלטה, שגם הוא רוצה להיות חזן. משה, בעל קול טנור לירי, חם ומתוק, ידע לגעת ולרגש באופן מיוחד את לב שומעיו, והתקבל במהרה כ״חזן של פעם״ ומהשורה הראשונה.

מלבד היותו "זוגער" אמיתי וחזן מבריק, עסק משה בהוראת חזנות ונוסח התפילה בפרט. אך גדולתו וכישרונו נצנצו בקונצרטים ובתפילות. שולהוף, תלמידו של החזן דוד קוסביצקי, בעל סמיכה לרבנות ותואר בפסיכולוגיה, החל להופיע ב"יובל", בשנת 1993, ובמשך 20 שנה עד למותו, בשנת 2013, לא נפקד מקומו בסדרות המנויים שלנו.

על מצבתו חרתה המשפחה:

״מה זכה הייתה תפילתו

שליח ציבור לישראל היה כל ימיו

הרבה לעסוק בחסדי הזולת...

קולו המתוק הרטיט לבבות

ביתו פתוח לפני כל אורח״

באשר לסיפא, היה לי העונג להתארח בביתם של משה ורוחמה שולהוף, במיאמי, לארוחות רה"ש לפני כ 15 שנה. לא אשכח את הכנסת האורחים החמה, את הבית החגיגי ואת המבט המשותף אל עבר האגם, העוטף את הבית. עצרנו והתבוננו אל עבר הנוף הציורי, הפסטורלי והרגוע, שנראה היה ממש כמו גלויה, ואני זוכר ששאלתי את משה: "היכן הבול?" "איזה בול?", הוא שאל, "הבול שחסר כאן, בצד ימין של התמונה המשגעת הזו", עניתי, ומשה צחק והסמיק.

שולחן החג היה מלא בכל טוב. בין המנות והשיחות עם רוחמה והילדים דיברנו גם על העבר, על ההווה, על עתיד עולם החזנות, ועל חשיבותו ההלכתית של החזן:

לא אשכח את משה מציין בגאווה, שרוב הפוסקים בדעה אחת, שחזן חשוב יותר לבית הכנסת מאשר רב, ואם יש בידי בית הכנסת להחזיק חזן או רב, אזי יש לקחת את החזן, ולא את הרב (אלא אם הרב הוא אחד מגדולי הדור, אזי קודם הוא לחזן). הוא ציטט את ״השולחן ערוך״ שפוסק, שעדיף לה לקהילה לקחת חזן בשכר מאשר חזן בהתנדבות, ועל החשיבות שהכסף יגיע היישר מקופת הקהילה. וכן על כך, שגם העשיר וגם העני מוכרחים להשתתף במשכורתו של החזן, ובזאת יש להם חלק בתפקיד השליח ציבור.

היו גם דוגמאות מן הפסוקים: "אשירה לה' כי גמל עלי", "זה אלי ואנוהו", "הבוחר בשירי זמרה" וכו'. פסוקים, הממחישים כמה חשוב החזן וכמה חשובה שירתו.

הוא גם הוסיף, שכשם שהקרבת קורבנות ללא שירת הלווים הייתה פסולה, כך כיום - תפילה ללא שירה גם כן פסולה.

בשנת 1985 יזם המפיק, מקס שפירו, קונצרט חזנות שנתי, שהתקיים בעיר פאלם ביץ', בפלורידה.

בחודש פברואר, במשך 15 שנה, התייצבו מיטב חזני העולם לקונצרט שהתקיים, כמסורת הצגות האופרה והברודווי, ביום ראשון בצהריים. בתחילה התקיימו הקונצרטים עם ליווי פסנתר בלבד, ומשנת 1993, הם התקיימו באולם הקונצרטים המפואר, בליווי התזמורת הסימפונית המקומית, ופעמים גם עם מקהלת החזנים "יובל".

בכל שנה, מקס השתדל לגוון ולהביא חזנים שונים, אך מי שהופיע בסדרה זו יותר מכולם, הוא החזן משה שולהוף. מקס, שאהב את החזנות התחינתית-שורשית עליה גדל, התאהב בשולהוף החזן ו"המענטש".

בכל קונצרט, מקס מצא תירוץ לכך ששולהוף יבצע את תפילת "אל מלא רחמים". הוא תירץ ואמר, ש"הקהל מבקש", אבל מאחורי הקלעים ידעו כולם, שמקס עצמו הוא "הקהל שמבקש".

מקס ידע, שכשארון הקודש מולו, וסידור התפילה או המחזור לנגד עיניו, משה הוא חזן אחר.

בפתחו של החלק השני של הקונצרט היה עולה מקס לבמה, ומציג את האייטם שלזכרו יבצע שולהוף את תפילת "אל מלא רחמים". משה היה עולה, כאשר סידור בידיו ופעמים גם כשכובע חזנים לראשו, ומהפנט את הקהל בתפילה היוצאת מהלב וחודרת אל הלב.

״אל מלא רחמים״ - יהי זכרו ברוך!

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר