גיסי הגדול לא הפסיק להשתלח באשתי - עד שקמתי ועשתי לזה סוף, ליד כולם | סיפור מטלטל

>> למגזין המלא - כנסו

אני הבן השישי אחרי חמש בנות. כולן נשואות ברוך ה', והגדולה נשואה להלל הגיס הגדול שלנו.

הלל הוא החתן הראשון והדומיננטי שלנו. חכם, שנון, ויועץ עבור כולנו. הוא עם פה חלקלק, ופעמים רבות ציני ועוקצני, אבל יחד עם זאת עם לב רך וטוב. חלק ניכר ממשפחתנו היה נפגע ממנו מדי פעם, אבל לא היה לאף אחד את האומץ לדבר בגלל הדומיננטיות, בגלל החשש שהוא ילעג יותר, וגם בגלל אהדת ההורים שלי להלל על עצם היותו החתן הראשון, החכם הזה, שמייעץ לכולם. רק שתבינו את המצב, אם מישהו היה חושב לומר משהו על הלל, היו מסתכלים על הנפגע כאל מישהו בעייתי, תינוקי, או סתם אחד שאי אפשר לצחוק אתו.

הקשר שלי עם הלל היה קשר חזק מאוד. ולמרות זאת, גם אני הייתי משמש לו כאופציה ללעג מדי פעם, אבל הבנתי שהכל אצלו מתחיל בהומור גם אם הוא לפעמים שחור. הכלתי את זה, בלעתי את זה, והתרגלתי לזה, גם בגלל הסיבות הנ"ל, וגם כי לא רציתי  להרוס את היחסים עימו. תמיד אמרתי: אצל הלל הפה והשכל תמיד עושים תחרות, ותמיד הפה מנצח. מה גם שענווה לא הייתה המידה החזקה אצלו, הוא היה יודע ומצליח לדבר על עצמו 'כאילו' בלי כוונה, וכולם שותקים ולא מדברים מילה, ועם הזמן היה ברור לי שהוא הצליח לבסס את מעמדו במשפחה, בהנדוס תודעה מוצלח על עצמו.

אחרי הוורט, כשהגעתי לבית הוריי בפעם הראשונה עם איילה, זה היה בחוה"מ סוכות. כל המשפחה הייתה שם בסוכה, גם גיסי הלל היה שם. בזמן שנכנסנו יחד, הוא קם, חיבק אותי ובירך אותנו בחמימות. אבל הלל זה הלל, חצי שעה היה יותר מדי בשבילו בכדי לשתוק, ומיד כשהיא עברה הוא קם והתחיל לדבר.

כשהלל מתחיל, אי אפשר לעצור אותו.

הוא החל בגימטריות ובפרפראות על חג הסוכות, ואז הוא הגיע אליי, גימטרייה שלי ושל ארוסתי עם הכולל וגם בלי. ואיך לא, כמה ניסיונות מצידו להביך אותי מול ארוסתי. גם על איילה הוא לא פסח, ובירך אותה ואמר לה שזכתה בי. "בטח ההורים שלך התפללו הרבה, ומשפחה כמו שלנו בוודאי ביררו עלייך מאז שאת תינוקת בכדי לדעת אם את ראויה בכלל להיכנס למשפחה שלנו. ונקווה שלא הסתירו עלייך משהו בבירורים...", כולם התפוצצו מצחוק, גם אני.

אבל איילה האדימה.

אני, כשראיתי את עלבונה, לחשתי לה: "זה הלל, את עוד תכירי אותו". היא חייכה חיוך מאולץ, ואני בטיפשותי שמחתי על טבילת האש שעברה בהצלחה לכאורה, כי מבחינתי החיוך שלה היווה אישור על כך. אבל גם אז הלל לא חסך מלשונו, ואמר: "פחדתי לרגע שאת לא שומעת, אבל אחרי כמה שניות חייכת, אז נרגעתי".

כולם צחקו, אבל איילה, ממש לא.

רק שתבינו שאז, לא היה מישהו אחד שחושב לרגע, שהלל מתנהג לא כשורה. מבחינתם הוא כל כך אוהב, ומרגיש פתוח לדבר כך. גם אני חשבתי, שבקשר שיש לי עם הלל, ברור שזה מגיע ממקום טוב, הבעיה שלא יכולתי לדרוש מאיילה להרגיש כך.

• • •

שבועיים אחרי, זה היה תחילת זמן חורף, הייתי בחתונה של חבר מהישיבה, פגשתי את ר' אריה, שהוא מדריך החתנים בישיבה. דיברנו קצת, ואז הגענו לעניינים שלי. סיפרתי לו כמה אני מאושר מאיילה, כמה היא מתנה גדולה, כמה היא חכמה. הוא מאוד שמח, ונהנה מכל מילה.

ואז המשכתי:

יצאתי מאולם השמחות בפחד גדול, וכשאני בחוץ עומד מולו הוא שואל:

אמר, ונעלם.

בכל מערכת יש מישהו חזק, מישהו שממנו חוששים, מישהו שצריך את אותו אחד שישבור את היראה שהוא מייצר בכל הזדמנות. זה קורה היום במשפחות רבות, שהכוחניות שולטת, והדומיננטיות של הכוח הזה לא נותנת לאיש להעז לדבר. האשמים בזה בדרך כלל הם המבוגרים במשפחה, הורים, דודים, שממש בהתחלה לא עצרו את הפוגע, וכיסו עליו, ורק כיסו את דמו של הנפגע.

גם אצלי זה קרה, הספקתי להינשא, ועדיין לא יכולתי לעמוד מול הכוח הזה שנקרא 'הלל'. הוא היה ממשיך לפגוע, ופעמים רבות לדבר בציניות, עליי ועל אשתי, ואני שומר על שתיקה, ומנסה תמיד לגמד את האירוע. כמו בן ערובה השבוי בקיסמו של השובה. גם כשאיילה התלוננה, אמרתי לה: "מה את נפגעת ממנו בכלל, הרי הוא לא זוכר מה הוא אומר לפני רגע?!". אבל איילה הייתה נמנעת מלבוא להורים שלי כשהיה נוכח, וזה ייצר בנינו המון תככים וויכוחים שגרמו לנו נזק רב לשלום הבית.

ואני? הייתי בהכחשה גמורה, לא מבין בכלל את הבעיה שלי, ומאשים את אשתי על כך שהיא רגישה מדי. "די, תפסיקי עם זה. את עוד חושבת על זה?". ולבינתיים, ככל שהייתי שותק, עבור הלל זה היה אישור להמשיך. ובמקום שאני יפסיק את זה, אני עוד מביא את אשתי למקום ששם הכי קשה לה, כי אם לא נבוא, בטוח להלל יהיה מה לומר עלינו.

תמיד הייתי חושב לעצמי: אם הלל היה יודע את הנזק שהוא עושה, הוא היה בהלם, אבל לי אין את הכוח לעצור זאת. גם כשפניתי להורים שלי שמעתי את המשפט הבא: "נו, אנחנו צריכים להגיד לך מי זה הלל? הוא עושה את הכל מאהבה, אל תהיה רגיש". פתאום הפכתי להיות בעייתי, רגיש, סתם ילד מתלונן.

ואז נוצר מצב רע מאוד: ככל שאיילה החמיצה פנים למעלליו של הלל, היא הפכה להיות אופוזיציה לוחמת, בזמן שבאמת רצתה להגן על עצמה. ועבור הלל זה הפך להיות חוויה, הוא עוד חשב שאני נהנה מזה, ומשדר אליו כביכול תמיכה שקטה.

ואז זה קרה...

יצאנו כל המשפחה המורחבת לצפון לקמפוס ענק. הלל היה אחראי על הכל, וביד רמה ניהל את הכל באומנות. אבל אז היה רגע של שקט באמצע האוכל, והגיס היקר שלי זרק מילה לא במקום על אשתי.

זה היה יותר מדי.

קמתי על רגליי, מסתכל בעיניים על הגיס שאותו אני אוהב ומכיר כל כך ואומר לו אל מול כולם בקול שיצא ממקום מאוד אמיתי, אכפתי וכואב: "הלל, תסתום את הפה שלך עכשיו ומיד, די כבר, אתה אחרי ההגזמה...". הלל ניסה להשחיל מילה, אבל המשכתי: "אני לא מסכים לך לדבר, אתה לא מדבר עכשיו בלי הרשות שלי, הבנת?".

שקט מוחלט השתרר בחדר האוכל, גם הלל לא הוציא מילה.

ההורים שלי לא הוציאו שום מילה כדי להגן על החתן הגדול והאהוב שלהם, הם חיכו כנראה שמישהו יעשה את מה שעשיתי. פתאום הבנתי כמה הם חששו מהכוח של הלל, כמה הם ראו בו בן בכור לכל דבר ועניין, אולי גם בגלל הכבוד שהיה מכבד אותם להפליא, ובצדק.

הלל היה מספיק חכם להבין, שאסור לו להתנגד למהלך. השתיקה של כולם גמרה אותו, הביטחון שלו ירד, והוא לא יכל להרשות לעצמו להוציא מילה. מאז הכל השתנה אצלינו בבית, והפה של הלל יצא לפגרה שממשיכה עד עתה.

הקשר עם הלל ירד קצת למשך חודש, לא ברוגז, אבל משהו קר שהגיע מצידי, וחזר בדיוק כבתחילה. הוא הבין שהוא הגזים, ורק שאל: "למה לא באת לספר לי כל השנים הללו שאני מגזים?".