האֶווֶרֶסְט הוא ההר הגבוה בעולם. 8,848 מטרים מעל פני הים. את שמו הוא קיבל מהחברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית, והוא נקרא כך על שם המודד הבריטי באותה התקופה סר ג'ורג' אוורסט. (אִיוְרֶסְט! לא אֶווֶרֶסְט כמו שרובנו חושבים) למרות שאיוורסט עצמו מעולם לא היה או ראה את ההר. רוב ההר ממוקם במחוז טיבטי שבשליטת סין, אך חלק ממנו נמצא בנפאל שקוראים לו 'סאגרמטהה' דהיינו "ראש הרקיע".
>> למגזין המלא - הקליקו כאן <<
ככל שדברים יותר קשים ומורכבים - הם הופכים לאתגר גדול יותר לבני אדם, כך שהמקום הפך למוקד למטפסי הרים והרפתקנים המנסים לטפס ולהגיע לגג העולם. זה לא פשוט וזה לא קל, ובדרך לפסגה יש אתגרים שהתוצאה שלהם עלולה להיות מוות.
מאז 1893, במשך שנים רבות, למרות כל הניסיונות - לא הצליחו להגיע לפסגה. רק אחרי שהקימו מחנות אספקה וציוד בשלבים השונים של ההר, ורק לאחר שחקרו את הפיזיולוגיה של התנהגות גוף האדם בתנאים אלו, יחד עם ציוד מיוחד ומכלי חמצן, התאפשר הטיפוס לגבהים משמעותיים יותר. עד מאי 1953, בו הניו זילנדי אדמונד הילארי והילרי טנזינג נורגיי הגיעו לראשונה לפסגת האוורסט.
זה לא פשוט וזה גם לא זול. כדי לעלות יש לממן ציוד, אספקה, אישורי טיפוס ומדריכים. ואם כל זה מספיק, בשביל להרגיל את הגוף לתנאי החמצן הדלילים יש להישאר על ההר, במחנות השונים, במשך שבועות ארוכים. לא בטוח שמקום העבודה יאפשר כזו חופשה ארוכה…
מלבד הקור העז השורר כל השנה, והיכולת הגופנית שנדרשת לעליות התלולות. האתגר המשמעותי הוא דלילות החמצן. ככל שעולים בגובה, כך הריכוז הולך ויורד ומגיע לחצי ולשליש מהריכוז שלו בגובה פני הים. מהשניה שאדם עולה לגובה של 8000 מטר, הגוף שלו מתחיל למות בהדרגה. מדובר במרוץ נגד הזמן, כדי להגיע אל הפסגה ולחזור לפני שהגוף מתמוטט.
המטפסים מתחילים להיות עייפים, איטיים ומבולבלים. הכל נהיה כבד ומסורבל. איברים שונים מתחילים לאגור נוזלים מה שגורם להשפעות הרסניות על הגוף. למטפס יש יומיים בלבד עד שהוא נפגע בצורה בלתי הפיכה ומת. הגובה הזה אף נקרא "אזור המוות" בשל כך שנהרגו במשך השנים כשלוש מאות מטפסים. חלקם שם עד לרגע זה. קפואות ומשומרות באותה התנוחה בה הם מתו. תוך שעה הגוף הופך לחתיכת בשר קפואה.
הסיבה שהגופות שלהם עדיין שם, היא בשל כך שזה לא תמיד אפשרי להוריד אותם. למסוקים אין אפשרות לעלות לגובה הזה (בגלל דלילות האוויר) כך שחייבים להוריד אותם ברגל. זה אתגר אדיר למטפס לעלות ולחזור בעצמו בחיים כך שלסחוב בחזרה למטה גופה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. נדרשים עשרות אנשים וציוד רב. עלויות של עשרות אלפי דולרים, הגופה הקפואה ששוקלת בממוצע 90 קילו נמצאת בתנוחה בו היא קפאה ומה עושים אם היא ישבה ברגע שהיא מתה? בנוסף, יש רוחות עזות וירידות תלולות כך שהוחלט שחילוצה של אף גופה אינו מצדיק את הסכנה הטמונה בסיכוי שאדם נוסף יקפח את חייו. הכלל על ההר אומר שהמתים יישארו במקום נפילתם.
כמאה גופות מתוך 300 שמתו במאה השנים האחרונות עדיין שם. בשנים האחרונות, בגלל ההתחממות הגלובלית והפשרת השלגים, התגלו והורדו גופות של כמה שהיו במקומות עם גישה למסוקים.
בשנת 2014 ערכו הרשויות בנפאל מבצע לניקוי ההר המלא בפסולת ולכלוך שהשאירו אלפי המטפסים במשך השנים והורידו 11 טונות של אשפה וארבע גופות ששהו שם במשך שנים. ממשלת נפאל הכריזה לחברים ולמשפחות של מטפסים שנעלמו בהר להתייצב ולדרוש את הגופות, אך אף אחד לא הגיע. (אם אתם מכירים, תעדכנו את המשפחה). יש כמה גופות שהפכו למפורסמות במיוחד. הנה 3 מתוכם.
צוואנג פאלג'ור - מגפיים ירוקות
במשך כל השנים, הגופה עם המגפיים הירוקות שכבה בגומחה לצד השביל הראשי, ואף שימשה מטפסים רבים כדי לדעת מה המרחק שנשאר להם עד הפסגה. ככל הנראה מדובר בגופתו של מטפס הודי שמת על האוורסט בשנת 1996.
במהלך טיפוס עם קבוצה הם נקלעו לסערת קשה, שלג, רוחות וללא ראות. מה בדיוק קרה? יש כמה גרסאות. על פי אחת מהם, הוא רצה לעצור לנוח והם רצו להמשיך. כשחזרו, מצאו אותו באותה תנוחה, רק מת. בשנת 2014 גופתו הורחקה כנראה בידי מדריכים למקום אחר יחד עם גופות אחרות של מטפסים נוספים שמתו, במקום רחוק יותר.
"האסטרונאוט" קארל גורדון
קארל, היה אסטרונאוט בנאס"א. הוא היה מצוות חללית הצ'אלנג'ר ב-1985. כבר כילד העריץ את האיש הראשון שהגיע אל פסגת הר האוורסט, סר אדמונד הילארי, ולחם לטפס בעצמו.
בשנית 1993 הצטרף למשלחת עם קבוצת מחקר בריטית בשביל לנסות ציוד חדש מטעם נאס"א ולבחון השפעה של רמות קרינה שונות על הגוף האנושי בזמן משימות חלל ארוכות.
ביום השני, בגובה של כ-6,000 מטרים, חטף מחלת גבהים וריאותיו התמלאו נוזלים. הוא החל לשוב למטה אך מת בדרך, בגובה של כ-5,500 מטרים. גופתו עדיין מתחת שמי הכוכבים.
"האישה הישנה", פרנסיס ארסנטיב
פרנסיס וסרגיי ארסנטיב היו מטפסים מנוסים, הם כבשו את הפסגה כבר בשנת 1998. אך לפרנסיס זה לא הספיק והיא לקחה על עצמה את האתגר לכבוש את הפסגה ללא מכלי חמצן. היא ניסתה פעמיים ולא הצליחה, עד לפעם השלישית בה הגיעה עד למעלה, רק שהיא לא חזרה... מכיוון שלא היה להם מכלים הם עלו באיטיות והגיעו לפסגה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים. מכיוון שאי אפשר לרדת בלילה הם נאלצו להישאר כל הלילה על ההר באזור המוות. במשך השעות איבדו אחד את השני. סרגיי חשב שאשתו ירדה וירד לבד אך כשהגיע למחנה גילה שהיא לא שם ומיהר לעלות חזרה עם חמצן ותרופות. גם הוא עדיין שם.
לסיפור הזה יש חלק כואב במיוחד. על פי עדויות של משלחת אוזבקיסטנית, הם פגשו על ההר את פרנסיס במצב קשה ללא יכולת לזוז. הם סחבו אותה ככל שיכלו עד לשלב שנגמר להם החמצן, והם נאלצו להשאיר אותה ולרדת אל המחנה. בדרך אל המחנה הם פגשו את בעלה, סרגיי, שהיה בדרך אליה בדרך למוות המשותף...
הם לא היחידים. שני מטפסים נוספים מצאו את פרנסיס בדרכם אל הפסגה. היא סבלה ממחסור קיצוני בחמצן, עם כוויות קור ועדיין הייתה קשורה לחבל הטיפוס. היא ביקשה מהם בתחנונים: "אל תשאירו אותי פה. אל תשאירו אותי פה למות". המטפסים החליטו לוותר על ההגעה לפסגה וניסו במשך דקות ארוכות לעזור לה לרדת. בגלל תוואי השביל הקשה והמסוכן, הקור העז וחוסר החמצן - הם לא הצליחו, כך שבכאב רב הם השאירו אותה וירדו למטה.
במשך 9 שנים מטפסים עברו ליד גופתה שהפכה לחלק מצלע ההר של האוורסט. עד שנת 2007 אז הזיזו את גופתה מהשביל הראשי, למקום מנוחה דיסקרטי יותר שבו היא נמצאת עד היום.
לנו זה ברור שחיי אדם קודמים לכל, רובנו היינו פועלים באותה דרך, מוותרים על ההגעה לפסגה בניסיון להציל חיים, כפי שאף התפרס על נדב בן יהודה, צעיר בן 24, יהודי תושב ישראל, שבדרך לפסגה פגש אדם במצוקה ועזר לו. "נתקלתי במטפס הטורקי כשזה חזר מהפסגה. לא הבנתי שהוא היה שם כל הזמן, כולם חשבו שהוא כבר ירד". הוא סחב אותו במשך שעות עד למחנה בגובה נמוך יותר. שניהם סבלו מכוויות קור, והתעורר חשש שיהיה צורך לקטוע כמה מאצבעותיהם. ב"ה חיי שניהם וגם אצבעותיו ניצלו. אך ארבעה אנשים אחרים מתו באותו יום על ההר.
מתברר, שזה לא תמיד כך. סיפורו המזעזע של המטפס הבריטי דיוויד שארפ מציב בפנינו את השאלה המוסרית האם להגיע לפסגה קודם לחיי אדם ומי אלו שחושבים כך.
המטפס הבריטי ניסה פעמיים לכבוש את ההר ללא הצלחה. שני ניסיונותיו הראשונים נכשלו עקב תנאי מזג האוויר. בפעם השלישית טיפס דיוויד לבדו, ללא בלוני חמצן ואמצעי תקשורת. הוא הצליח לכבוש את הפסגה הנכספת, אך בזמן הירידה שלו מן ההר, עצר לנוח במערה שבה נמצאה הגופה של "מגפיים ירוקות", מטרים ספורים מהגופה עצמה. הוא התיישב, משך את רגליו אל חזהו, הניח את ראשו על ברכיו וכך נשאר לתמיד.
הדבר המטלטל הוא שהוא לא איבד את חייו בפתאומיות. עשרות מטפסים עברו שם. הוא התחנן לעזרה, אך אף אחד מהם לא עצר לעזור לו, הם העדיפו להמשיך לפסגה. היו שאמרו שהם ראו שהוא דיבר לא ברור והיה במצב קשה והיו שאמרו שלא היה להם דרך לעזור לו לרדת למטה.
בעקבות המקרה, אמר אדמונד הילארי, האדם הראשון שהצליח לכבוש את הפסגה ולחזור: "כל הגישה הזאת לגבי הטיפוס על האוורסט הפכה להיות מזעזעת. חיי אדם חשובים הרבה יותר מלהגיע לפסגה של הר".