חרדי בן 111 מספק לכם טיפים לחיים ארוכים

לברך אותו ב'עד 120' נשמע כמו קללה >>> סיפורו של 'חכם בראשי' בן ה– 111, שנולד בתר"ס, חי בירושלים, יושב והוגה בתורה וכתב ארבעה ספרים על הזוהר הקדוש עם הסכמות הגר"מ אליהו זצ"ל ולהבל"ח מרן הגר"ע יוסף, ועדיין לא נס ליחו, כפי שרואות עיניכם, וגם ראו עיניו של שלמה גיל שיצא נרגש למדי מהמפגש המאד חי עם היהודי שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה כבר היה אחרי בר מצווה * חכם בראשי משתף את קוראי 'שעה טובה' במרשמים המנצחים לחיים ארוכים

שלמה גיל, שעה טובה | כיכר השבת |

אמנם נהוג לברך אדם ב'עד מאה ועשרים', אלא שבפועל ממוצע תוחלת החיים של בני אדם המתגוררים בישראל אולי חוצה את גיל השמונים, אבל לא ממש הרבה מעבר. גיל התשעים נדיר יותר וחוצים אותו רק 'יחידי סגולה' אשר אליו לא זוכים רבים להגיע. ויש יחידי סגולה אשר שורדים וחיים שנים רבות יותר. בישראל רשומים כיום 669 איש שגילם מעל מאה ועשר, אבל קיימים ספיקות אם הנתונים מדויקים.

ספרים על הזוהר

אחד מהם, הוא חכם זכריה בראשי. הרב בראשי, יהודי יליד כורדיסטן ההררית חגג לאחרונה את יום הולדתו המאה ואחת עשרה בלעה"ר. המיוחד בו, שחרף גילו המבוגר למדי, קצת כהתה עינו, אבל בכל זאת לא נס ליחו, גם אם אוזניו כבדו מזוקן, מה שמפריע מעט לתיקשור, אבל הוא עדיין ממשיך לעבוד, לפעול, לכתוב ולהתנהל כאחד האדם, וגם לכתוב ספרים על הזוהר הקדוש.

פגשתי אותו השבוע בביתו שבשכונת בקעה בירושלים. יהודי צנום, נמוך קומה בעל פנים חביבות במיוחד. מפאת גילו המבוגר הוא כאמור אינו שומע היטב באוזניו ונזקק למכשירי שמיעה שעזרתו במקרה זה מוגבלת. "בוא הכנס", הוא אומר לי לאחר שתיאמנו טלפונית את השיחה, וממהר להגיש לי "משהו לשתות".

למען האמת לא הייתי בטוח שזה הוא, כי הגיל, 111, לא ממש מסתדר עם מראהו הרענן, אבל זה כן. בתחילה חשבתי שהטירחה להגיש לי שתייה, אינה ראויה לגילו, אך מהר מאד התברר לי שחכם בראשי הוא אמנם אדם מבוגר אך רוחו צעירה.

עוד לפני שפתח בסיפור חייו המרתק, הוא שואל אותי במה אני מתעסק. כאשר הוא מבין שאני עיתונאי, הוא צוחק ואומר "אני מחפש עבודה, אבל אומרים שיש מיתון והרבה אבטלה. אז גם אני כרגע מובטל. הלוואי והייתי יכול לעבוד כמוך", אומר בחצי צחוק - חצי רצינות.

חכם בראשי נולד בשנת תר"ס, 1900 למניינם, תחילת המאה הקודמת. הרבה לפני שתי מלחמות העולם, הטיסה הראשונה לירח ועוד מגוון אירועים שאירעו במאה האחרונה. יש אפילו כמה מדינות שקמו לאחר שהוא נולד, ביניהן ניתן למנות את ישראל.

כפר בראשי

"אני נולדתי בכפר קטן בשם בראשי", הוא מספר, "כפר בו התגוררה כל משפחתי וגם שם משפחתנו נגזר משם. זה היה כפר קטן בכורדיסטן העיראקית. אבא שלח אותי לתלמוד תורה, שם חונכתי וכאשר הגעתי לגיל בוגר יותר הייתי צריך לצאת ולעבוד. אבא עסק באריגת שטיחים ובגדים ואני למדתי ממנו את מלאכת המחשבת הזו והיא הייתה לי למקור פרנסה".

בגיל בוגר יותר, עת היה נשוי כבר ומטופל בכמה ילדים, החליט בראשי כי הגיע הזמן לראות את ירושלים מקרוב. "שנים חלמנו על ירושלים. רק השם הזה היה מעורר בנו התרגשות. ורציתי מאד להיות שם, במקום הקדוש הזה, והחלטתי לעשות כל מאמץ כדי להגיע לארץ אבותינו".

"אני באופן אישי הכרתי את כל הקהילה בה חיינו, ולא היה אדם אחד שלא התגעגע לארץ ישראל. כיום אני כבר לא מכיר את כל הקהילה, כי לא נותרו מבוגרים רבים, ואת הילדים אני לא מכיר", אומר הרב בראשי בעצב.

הימים היו ימים אחרים. השנה בה החל בראשי לפעול על-מנת לעלות לירושלים הייתה שנת תרצ"ד (34). שנה בה הממסד הציוני כבר פעל באופן נרחב למען העלאת יהודים ארצה, אלא שהבריטים ששלטו אז בארץ ישראל, החלו סוגרים את שעריה. "לעלות ארצה זה היה ממש קריעת ים סוף", משחזר חכם בראשי.

"הגשתי טפסים ולא התייחסו אלי. אם לא באת בשם הסוכנות לא היית יכול לעלות. אף אחד לא דיבר איתך. שלחתי מכתבים לקונסוליה האנגלית והסברתי להם שיש לי משפחה בארץ ישראל, ובמסגרת החוקים שלהם – איחוד משפחות – מותר לי להגיע ועליהם לתת לי פספורט. אבל הם שיחקו איתי. 'תבוא מחר', 'תבוא מחרתיים'. וכך, במשך שנתיים שלמות 'מרחו' אותי".

הרב ידע רק ארמית

ב-1936 הגיע לכורדיסטן בדרך מקרה איש הסוכנות היהודית, ד"ר משה זמורה שמו. "דוקטור זמורה הגיע לכפר בו גרנו, והובילו אותו אל הרב המקומי שהיה אז בן תשעים ויותר. בגלל שהרב לא ידע שום שפה חוץ מהשפה המקומית – ניב של ארמית – היה לו קשה לתקשר עם הד"ר. אז קראו לי. אני דיברתי איתם והסברתי להם שיש פה רבים שרוצים לעלות לארץ. ד"ר זמורה הבטיח שידאג לנו".

ואכן, חודשים ספורים חלפו, וחכם בראשי קיבל את הפספורט המיוחל. "ד"ר זמורה באמת דאג לנו" מספר חכם בראשי, "הוא הלך לשגרירות האנגלית ודרש שיעלו את כל מי שדרש. אני עם עוד כמה משפחות אכן קיבלנו הודעה שהפספורטים מוכנים בבגדאד, שכורדיסטן הייתה מסונפת לממשל המרכזי שבה. נסענו לשם לקחת את הדרכונים. אני זוכר את היום הזה כאילו זה היה ממש עכשיו. היה זה יום קשה, יום חם מאד, ואנו הרי רצינו כל-כך להחזיק כבר בדרכון".

מיד לאחר שקיבלו את אישורי היציאה מעיראק והכניסה לארץ ישראל החל המסע המשפחתי ארצה: "אני לא אפרט יותר מדי, כי אין הדף יכול להכיל את מנות הסבל שעברנו, אבל יצאנו ברכבים ישנים מאד, והתחלנו לנוע לכיוון ארץ ישראל. התחנה הראשונה שלנו הייתה בדמשק, ומשם הגענו עד לשערי ארץ ישראל".

המסע כולו מוביל אותנו לדור אחר עם ניחוח של פעם, אבל מה לעשות והסבל עבר את הניחוח: כשהגיע לגבול ישראל – סוריה, ביקשו חכם בראשי והמשפחות שהיו איתו להיכנס לארץ כשהם מציגים את הדרכונים שהונפקו להם על-ידי הרשויות האנגליות. אלא שאז התגלתה בעיה. "הפקיד אומר לנו שבדרכונים לא מצוינים שמות כל הילדים שבאו איתנו. החלה מהומה שלמה ולא ידענו מה לעשות. הייתה גם תינוקת בת יומיים שנולדה במהלך הדרך לארץ ישראל. הוא התעקש שנחזור לשגרירות האנגלית בדמשק ושם נסדיר את עניין הדרכונים. ניגשתי אליו ואמרתי לו שלא יתכן כי ישאיר אותנו בחוץ. אחרי ויכוחים הגענו לפשרה שהוא יכניס אותנו ואנחנו ניגש לשגרירות בחיפה, ושם נסדיר את העניין. עד היום הם מחכים שאבוא להסדיר את העניינים".

75 שנה בירושלים

מיד כאשר עבר סוף סוף את הגבול הגיע חכם בראשי לירושלים. "הנסיעה ארכה יום שלם, וכאשר הגענו לירושלים לא היה אושר גדול מזה עבורנו. מאז ועד היום, במשך שבעים וחמש שנה אני זוכה להתגורר בעיר הנפלאה הזו".

לאחר עלותו ארצה התחיל לעבוד בעבודות בניין, ותוך כדי היה דורש דרשות בבית כנסת ובמקומות שונים בארץ. חכם בראשי נמנה בין מקימי הארגון של יהודי כורדיסטן בישראל. מזה 61 שנה, מתש"י, עבד במחלקת החינוך של עיריית ירושלים. שנים מאוחר יותר הכשיר עולים לעבוד כפועלים מטעם העירייה. בשנת ה'תש"ל היה בין חברי מועצת הפועלים (של ההסתדרות!) בירושלים, חבר מרכז העובד הדתי ופעיל במסגרת ארגון הגמלאים. בשנת ה'תש"מ נבחר חכם בראשי להיות אחד מ'יקירי ירושלים', וקיבל את האות מידי נשיא המדינה דאז, יצחק נבון ומראש עיריית ירושלים בימים ההם, טדי קולק בטקס חגיגי.

חכם בראשי זכה להקים משפחה עניפה. שניים מילדיו כבר נפטרו ובשיבה טובה, ואילו הילדים האחרים, וגם נכדיו וניניו סובבים אותו ברוב שעות היום.

'ילקוט בראשי'

בעוד אנו מדברים בביתו, אני מבחין בארון הספרים שבסלון ביתו אשר עמוס בספרים זהים. אני קם, מתבונן בארון ומגלה כי הארון כולו מלא בספרים אשר עליהם מופיע השם 'ילקוט בראשי'. אני מתעניין אודות הספרים והחכם מסביר לי שאלו ספרים אותם הוא כתב. על הספרים ישנם הסכמות מגדולי ישראל רבים מהעדה הספרדית. מרן הגר"ע יוסף, הראשל"צ רבי מרדכי אליהו זצ"ל, ועוד רבים.

"אלה פירושים לספר הזוהר על פי פרשיות התורה", הוא מגלה לי, "ויש גם דברי מוסר". "הוצאתי כבר ארבעה ספרים", הוא מוסיף, "וכרגע אני עובד על הספר החמישי". לרגע לא האמנתי למשמע אוזניי. בגיל מאה ואחת עשרה היהודי עוד שוקד על הוצאת ספרים. אך הוא מחייך אלי ואומר: "אם אתה צעיר ברוח, אז גם הגוף חייב להסכים עם זה".

"הבת הקטנה" בת 70

מדהים לראות כיצד האיש מתפקד. הוא פועל כמעט לבד, אינו נעזר באיש, ופרט למכשיר השמיעה המותקן באוזניו הוא אינו נעזר כלל בשכלולי הטכנולוגיה. "יש לי גם קצת בעיות ראייה", הוא מסביר לי, "ולכן ביקשתי שאחד הילדים יהיה פה כי יש דברים שאני פשוט לא רואה. אבל אני משתדל לא להטריח אותם". בתו "הקטנה" (מתקרבת לשנתה השבעים) ששהתה אף היא בבית מספרת לי כי "אבא מתקשה לסיים את ספרו החמישי בשל בעיות הראייה שלו. אבל הוא מתאמץ מאד ומאמין שהוא יוציא אותו בקרוב".

מעבר לזיקנה היפה והצלולה, חכם בראשי גם זוכה לברכת "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". בעוד אני נמצא בבית, נכנסים ויוצאים כל הזמן נכדיו וצאצאיו ואף רבים מבני קהילת הכורדים בישראל שבאים לבקש את ברכתו. אחד מהם מספר לי ביציאה: "חכם בראשי הוא סמל ודמות מופת עבורנו. הברכות שלו הם קודש קודשים. אני באתי כעת מנתיבות, יחד עם רעייתי והילדים כדי שיברך אותנו. הוא יהודי צדיק באמת, עובד ה' גדול וברכותיו אינן שבות ריקם".

עוד ינובון בשיבה.

מרשמים לחיים ארוכים

כמובן שאי אפשר בלי הקיטש של השאלה המתבקשת; מה הסוד לאורך שנים כזה, ואכן שאלתי אותו, וביקשתי שיפרט גם איך מצליחים להישאר צלולים בצורה מדהימה שכזו?

"תראה. קודם כל, יש שלושה דברים שמקרבים את המיתה. הקנאה, השנאה והתחרות. כך אני רואה את זה. אם אדם מקנא כל הזמן, או עסוק בלשנוא אחרים או נמצא בתחרות כל הזמן עם חבריו, הרי שהוא מקרב את מיתתו. על עצמי אני יכול להעיד שב"ה אין לי את המידות הללו. מעולם לא קנאתי באדם, הייתי שמח בחלקי, לא שנאתי אף אדם, להיפך. ניסיתי לאהוב כל אחד, והשתדלתי שלא להתחרות בשום אדם. לעשות מה שטוב לי ולבני ביתי למען שמו באהבה. זה יסוד ראשון".

"יסוד שני, זוהי המצווה שנצטווינו בתורתנו הקדושה. 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. כל חיי הקפדתי לכבד את הוריי. והקב"ה גמל לי על כך. אדם שעסוק היה בכבוד להוריו יזכה לשנים ארוכות וטובות. וגם אם הוא חילוני שלכאורה אינו מאמין בתורה, יודע שהפסוק הזה הוא כל כך נכון. פוגשים אותי חילונים רבים וחלקם לא מאמינים בכלל, או טוענים שאינם מאמינים, אבל כשאתה דוחק בהם הם יודעים את האמת. תורתנו היא נצחית. והיא האמיתית".

ספר חדש טוען:
אנשים יחיו עד גיל 500, וזה יקרה בקרוב

השבוע מתפרסם כאן כתבה על יהודי בן 111. לא מכבר פרסם 'שעה טובה' כתבה על יהודי – גם הוא חרדי - בן 113, שהגיע מפרס וחי בבית אבות, אבל יש מי שטוען כי ממש בקרוב אורך ימים של מאה ועשרים שנה לא יהיה "משהו מיוחד".

בראיון ב'וול סטריט ג'ורנל', אומרת סוניה אריסון, מחברת ספר שעוסק באריכות ימים, כי פריצת דרך במדע ורפואה יגרמו להארכת חיים דרמאטית, כבר בדור הזה, ואז לא מן הנמנע כי אורך החיים יחזור לתקופה של נוח ומעט אחריו, 400 ו– 500 שנה. ולא זו בלבד, אלא שגם הזקנה ועקותיה יהיו משהו אחר לגמרי.

הגיל לא ממש יפריע לתיפקוד, ואז גיל של 111 בוודאי לא יהיה סיבה לכתבה, אלא אם כן מהצד השני, איך אדם צעיר כל כך עזב את העולם...

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר