בדרך כלל העירייה אינה מקום שכיף להיות בו. תשלומי ארנונה, קנסות, מסמכים והרבה סבלנות. בניין 13 בכיכר ספרא מצדיק את האמרה הזאת ובגדול.
>> למגזין המלא - כנסו
עובדי המקום טוענים – עד כדי שבועה – כי יש במקום שדים ורוחות וכי הם ראו אותם מסתובבים בחופשיות בקומה התחתונה.
המבנה שימש משנת תרכ"ג ואילך כמרכז רפואי לצליינים רוסים שעלו לירושלים. זהו המבנה הראשון מחוץ לחומות העיר והוא חלק ממתחם הרוסים. אחרי מלחמת העצמאות הפך המקום למרכז רפואי של צה"ל ומאז מכונה "אביחיל". על המבנה כתובים ברוסית דברי ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".
עד כאן סיפורו של מבנה תמים בעיר, אלא שכאן מגיעים דבריה של עובדת המקום: "ביום הראשון שהגעתי לעבוד כאן חציתי את המסדרון הארוך, חשתי כאילו עברתי את המרחק מתא הנידונים למוות ועד מקום ההוצאה להורג, זאת הייתה הרגשה נוראית. כאשר סיפרתי את זה לאחד העובדים, הוא סיפר לי על ההיסטוריה של המקום. איזה פחד".
כיוון שעובדי העירייה לא רצו לעבוד שם, הוזמן רב שאמר לנוכחים כי כיוון שהעיר ירושלים הינה מקודשת, שיסירו דאגה מליבם. הרב ערך תפילה במקום להסרת רוחות.
אחד העובדים סיפר בעבר: "מאבטחים מפחדים לעשות סיורים מאוחר בלילה כי הם חושבים שיש כאן רוחות רפאים. היו בעבר עובדים שלא רצו לעבוד פה כי הבניין מקולל ויש בו כל מיני מחלות. הייתה מאבטחת שעבדה כאן בלילה, וגלאי הנפח צפצף. היא נכנסה ולא מצאה דבר. השמועות רצו, היא עזבה ונשבעה לא לחזור לכאן לעולם".
בניין רצוף טרגדיות
הסיפור הבא שמתרחש בשכונת רחביה היוקרתית לא פחות ממפעים ומפחיד.
בניין אחד שנמצא בקרן הרחובות בן מימון, אלפסי ואבן עזרא נראה כבניין מקולל שמלאך המוות יכול לעשות בו כבתוך שלו, ל"ע.
תחזיקו ראש. לפני כשלושים וחמש שנה פרצה בבניין שריפה והוא עלה באש. כל הדיירים הצליחו לברוח ואילו בעלת הבית גברת אדטו נשרפה למוות. תחילה עבר הבניין לאפוטרופוס הכללי מפני שאדטו הייתה גלמודה, בהמשך קרוביה ביקשו לממש את זכותם לגור בנכס.
שנים לאחר מכן משפחת יעקובוביץ שגרה במקום שכלה בזה אחר זה את אב המשפחה והבת. האמא מכרה את זכויותיה בדמי מפתח ועברה להתגורר באחד הישובים הסמוכים לעיר.
לאחר מכן, אצל משפחת ליבלין, הבת לקתה בניוון שרירים בכל חלקי גופה והאם נפטרה בדירה.
בשנת 1997 נפטר שם מזכיר הכנסת המיתולוגי שמואל יעקבסון.
המעניין בכל הסיפור הזה של הבניין שפעם אחת קשישה מהשכנה אבדה. המשטרה פתחה חפ"ק מיוחד והחלה בחיפושים אחריה. אחת מתושבות המקום ראתה את השוטרים מחפשים וייעצה להם לחפש אחר האישה בבניין המקולל. הם הלכו לשם, ונחשו מה? מצאו את הקשישה ללא רוח חיים בבניין.
לפני כמה שנים יזם קנה את הבניין, תוך שהוא מציע לתושבים פיצויים נדיבים, והחל לבנות בו. אלא שכעבור תקופה הוא החליט למכור את הנכס (כשהוא באמצע הבנייה) למשפחת רוזנברג החרדית מלונדון.
הם החליטו לבנות בניין דירות מפואר. כרגע המקום בשיפוצים כאשר הקומות השונות מחכות בסבלנות לדיירים שייבאו.
היה מי שאמר כי ייתכן שהמקום רדוף בקללות בגלל בית קברות עתיק אשר נמצא ביסודות, אך המועצה לשימור אמרה שזה רק מבנה עתיק שיש לשמרו ואין קשר לקברים במקום.
הרוח בהלוויה שעשתה סוף להצקות
יש עוד סיפורים על בניינים מקוללים בירושלים, אך נראה כי מיצינו די והותר לסדרה הנוכחית. האם באמת יש שדים ורוחות בבניינים? איננו יודעים, אך זה שהם מקוללים – אנו רואים בעיניים.
ייתכן כי אדם קבור מתחת לבניין כלל וייתכן שלא – אבל המקום הזה בלי מזל כלל. ייתכן שהאסונות שפקדו את הבניין ברחביה זה רק עניין של 'השגחה פרטית' ותו לא – אבל עצם זה שהבניין עומד על תילו בלי דיירים, אומר הרבה גם אם לא הוכחנו שיש שם שדים ורוחות.
אין טוב מלחתום את הסדרה בסיפור ששמעתי באוזני. את שמות המשתתפים לא אזכיר, אבל הסיפור אמיתי.
בשנים עברו היו קוברים את הנפטרים בהר הזיתים – דרך מעבר בשכונת הערביות באזור. הנערים הערבים היו יוצאים לעבר משתתפי ההלוויה וזורקים עליהם אבנים ופוגעים בהם אנושות.
פעם אחת החליטו אנשי חברה קדישא להערים עליהם ולעשות סוף לתופעה.
ויהי היום והלוויה יוצאת לדרכה. המלווים היהודים סוחבים את המיטה ועוברים דרך שכונת הערבים. אלו האחרונים יוצאים אליהם ומתחילים לזרוק אבנים. המלווים ברחו לכל עבר ורק המיטה נשארה באמצע הרחוב.
לפתע. ה'מת' התרומם. כולו גבות גדולות, שיער לבן – עטוף לבן, והחל לדלוק אחרי הנערים הערביים. כזאת 'רוח' הם לא ראו בחיים שלהם. מובן שמאז ואילך הפסיקו ההצקות לצמיתות.
- לפניות לכתב: ari@kikar.co.il