כל שהתרחש היום ברחבת הכותל המערבי, לא גילה לנו דבר חדש. זה שנים מתפלל הזרם הרפורמי המתקרה 'נשות הכותל' על ידי שריד בית מקדשנו, והשקט והכבוד וההבלגה שוררים כבתחילה.
אי אלו אינטרסים שמצאו להם דרך לפרוץ רק בחדשים האחרונים, גרמו לתופעה הדוממת הזו להפוך לפרובוקציה מתוקשרת, שאינה מחרחרת מריבה רק בתחום המגודר והמוגבל של רחבת הכותל עצמה, כי אם במרחק מילין ויבשות מעבר לכאן.
קריאות הבוז ההדדיות, המחאות הקולניות, האלימות והמילוליות הם הם האנטי - תזה, ההמחשה המדוייקת לחורבנה של ירושלים בשל 'שנאת החינם', בשל אי נהיגת הכבוד זה לזה, והעמקת הפירוד והקרע בינות לחלקי העם היהודי.
אותו פלג קיצוני, שנשמתו נשבתה בזרם רפורמי מגוחך המבקש בתמות 'שוויון לכל' - אינו אלא כמו אומה נוספת מבין כל אלו הפוקדים את הכותל המערבי, ממזרח גם ממערב, מצפון ומדרום.
שלמה המלך אמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' ושואל הקהל: מדוע לאתיופי מותר להשתחוות, ולנוצרי להצטלב, ולאפריקני למולל את תפילתו ואילו הזרם המשתייך ליהדות זוכה לכזו זריקת אבן בפנים? לא נדע.
התחושות מעורבות. יש מי שמבקש להתעלם מנוכחות המצלמות והתקשורת, להתפלל, לבכות, לבקש, ולצאת ברוורס. יש מי שמבקש לנצל את עת הרצון, ליצור במה של 'הידברות' ולנסות להבהיר לקהל וגם לתקשורת על מה ועל מי, בניסיון לגשר ולהביא לאחדות.
אבל המשחק מכור, כולם יודעים. המצלמות ממוקמות בדיוק היכן ש'שווה'. תפילת עשרות אלפי הבנות בחודש שעבר, כמו גם ריקודם העדין, האצילי והמרגש של בני התורה היום בכותל, לא זכו אפילו לפזילת עדשה. ואיננו חושדים שזה כי המצלמות התמקדו בעזרת הנשים, משום שמייד עם פיזור ההתאספות, כאשר נער שוטה אחד ביקש לעקוף בבריוניות את גדר הבטחון, תפסוהו בזרועותיו קציני משטרה והרחיקוהו מהקהל. עונדי המצלמות או אז, ידעו בדיוק היכן להתמקם, ומאיזו זווית לצלם את מיעוט הנערים הצעירים שלא השתתפו בריקוד החגיגי ובחרו להשתמש בביטויים הטעונים והמאתגרים 'נאצים' ונביחות 'אווווו' קולניות.
מתי המעט מאותן הנשים הצדקניות שביקשו להגיד את דברן לעיני המצלמות, כתגובה מתורבתת לטענות נשות הכותל, תועדו והוקלטו ב'בום' ומסרטה, אבל, בידיעה שדבריהן ישוסעו לאורך ולרוחב ויוצאו מהקשרם, לטובת קבוצת הרפורמיות הממומנות על ידי 'הקרן החדשה לישראל'.
והופמן? ושאר מנהיגות קבוצת 'נשות הכותל'. הן דברו על תפילה מרגשת, על חילות רבות שחברו הפעם לפלורליסטיות הללו, היה קשה מאד להשתכנע מכנות דבריה, שעה שצפינו בה, מתזזת באמצע שירת 'הלל' מפעימה וווקאלית, מעיפה מבטים לצדדים ולמצלמות, לוחשת באזניהן של חברותיה לשורה, מסמסת מהצד ל'מאחורי הקלעים' ושוב ושוב בוחנת את בבואתה ו'מה שהיא משדרת'.
אכפתיות? תשכחו מזה. עקרונות ? שאלה של טרנדיות.
והכותל? איתן כמו שהיה, ורק העננים מכסים את הקהל הקדוש שבן לעם היהודי הוא, וזוכר בעצם, שחרף ההתגודדות הביחד הזו, כל אחד כאן בא בגלל משהו אחד קטן שמעיק עליו, אז לא אדמת מריבה היא זו, כי אם זירת כאב, זירה שמבקש כל אחד למצוא בו את עצמו. בניגוד או ביחד למנהג המקום.