לסיפור הזה יש הרבה שמות שיתאימו לו: אפשר לקרוא לו 'גאנז אנד רוזס', וזה יהיה תיאור מושלם לפרדוקס המוזר הזה שנקרא חיים, ועדיין ישאיר את הקורא עם אלמנט המסתוריות, מה בדיוק קרה שם.
אפשר גם לקרוא לו 'חתונה בהפתעה', שם שיבהיר מעט את הסנצה המופלאה הזאת לסקרנים, ומצד שני יוריד קצת מהמסתורין שבדבר.
אפשר לקרוא לו בעוד הרבה שמות, כי ככה הוא תמיד סיפור שלא קורה - יש לו אינסוף שמות, כיוון שהמילים פורחות באוויר - עדיין לא תחמו אותן בתוך מבנה שחוזר על עצמו בעולם שוב ושוב. יחי האינסוף!
אתמול בבוקר אני מקבל טלפון מחבר שלא הכרתי. הוא מדבר על חתונה במרחק 200 מטר מהגבול העזתי. שם, בתוך קיבוץ נחל עוז, זה שעבר טבח לפני פחות משבועיים והדם עדיין מבעבע לו.
אחרי שניתקתי את השיחה ידעתי שאני הולך, זהו סיפור שלא קורה, יש לו את כל המאפיינים כדי להפוך לסיפור חדש בעולם, ואני יכול לתרום לו כמה שורות וביחד להפוך אותו לשמח יותר. 'נוט רזיסטבול אין אני וואי'.
הוויז לא נתן לי לרשום 'נחל עוז', זהו שטח צבאי סגור שאזרחים לא יכולים להגיע אליו. קבענו להפגש בצומת נתיבות, ומשם, בשיירה, נסע פנימה אל עומק גיא הצלמוות, בליווי קדמי ואחורי של ג'יפים צבאיים.
הנסיעה לכיוון לקחה זמן, מחסום רודף מחסום, רכבים צהליים שועטים מפה ומשם, בצורות שלא הכרתי. התנועה זורמת על הכביש, אבל הלב לא דופק חלק - זהו איזור מלחמה, אתה מרגיש את זה עמוק בפנים.
בצומת נתיבות מערב מתקבצים איזה ששה רכבים, ומתחילים לנוע לכיוון עיר הרשע - עזה. בדרך שמות מוכרים אפופי כאב, כפר עזה, בארי ועוד.
בדרך ישנם עוד ועוד מחסומים, אנחנו עוצרים וממשיכים, עוצרים וממשיכים. הגענו לנחל עוז.
פה, בשונה מהבסיסים האחרים, כולם לבושים קרבי, וכולם דרוכים - כשיש התראה יש לך 7 שניות להגיע למרחב מוגן, אחרי הכל אנחנו 200 מטר מרוע טהור ששוצף ויורה.
קיבלו אותנו בהתרגשות, רובים לצד שושנים, מתכוננים לאירוע שלא היה כמותו - חתונה כמעט בשטח האוייב.
מסביב חלונות שבורים בכל הבתים, הקירות מלאי חורים מירי, והשבילים מלאי זכוכיות מנצנצות באור אפל. קולות יריה מטנקים ישראלים מלווים אותנו בדרך העוועים הזאת, והשמים כחולים כמו תמיד.
"לא כדאי לכם להסתובב, זה ישאר איתכם לכל החיים", אמר לנו איזה חייל, ואני לא ידעתי אם אני רוצה שמחזות כאלו ישכחו ממני לעולם, יש דברים שצריך לזכור גם אם הם מכבידים על הלב.
התמקמנו בתוך חדר גדול, קיבלו תדריך לאן לרוץ כשתשמע האזעקה, וכל רגע הגיע המפקד לומר לנו להוריד את הווליום, כי צריך לשמוע מה קורה בחוץ.
היינו ארבעה מוזיקאים שלא ניגנו יחד מעולם. ביום רגיל מאבקי כוחות קטנים יכולים להתרחש מתחת לשטח, כמה המיקרופון שלו חזק, לא שומעים אותי מספיק וכו', כל אחד רוצה להשפיע כמה שהוא יכול, אבל היום הכל היה שונה. המקום, הזמן והלב.
הכלה הייתה מוכנה, ובכניסה לחדר התקבצו עשרות רבות של לוחמים, לבושים בציוד מלא, חבושים בקסדות הסוואה, בשקט כמו שהם יודעים.
ופתאום צרחות - צרחות שמחה, החתן נכנס על מדי ב' מבצעיים, הרגע חזר מסיור בשטח.
בהתחלה לא הבנתי את עומק המחזה, אך מסתבר שמה שראיתי היה מעבר לכל מה שדמיינתי. אלכסיי ועדינה היו אמורים להתחתן באותו יום, אך המלחמה לקחה את שלה כמו שמלחמה עושה, ללא תנאים, ללא פשרות וללא רחמים. החתונה בוטלה לעת עתה, אלכסיי במילואים על הגבול.
מלחמה היא מה שהיא, אבל ישנם אנשים שכלום לא יעצור אותם, עדינה החליטה שיהיה מה שיהיה, היום היא מתחתנת, גם אם זה במבול של פצצות מרגמה, גם אם זה בלי חברים ומשפחה.
זהו כוחו של עם ישראל, אנחנו מאמינים בטוב על אף כל נסורת הרע שמתעופפת עלינו שנים. אנחנו מאמינים שיום אחד יבוא שלום בארץ, וכל אחד ואחד יגדל את ילדיו בכל מקום שירצה.
וככה, בלי שאלכסי יודע כלום, אבל כל החברים מעורבים, התמקמו להם כמה מוזיקאים באולם שעבר השמדה לפני שבוע, ושטיח לבן נפרס על הרצפה, מכסה כתמים כהים של דממה יהודית.
היה בו כל כך הרבה שמחה, באירוע הזה. הייתה בו כל כך הרבה תקווה, והרגע שהחתן והכלה נפלו אחד על צווארי השניה רגע אחרי שבירת הכוס, היה רגע של חיבור שאמר הכל, עם ישראל חי.
• • •
בשבועיים האחרונים יצא לי לנגן בכמה וכמה פלוגות של חיילים, מג'נין, גוש עציון ויהודה ושומרון. זה מעודד, משמח, ונותן עוד נקודת אור לחיילים קדושים שעזבו את הבית, ונמצאים במצב המתנה.
יש כמה שירים שתמיד תמיד מעיפים את החיילים, אחד מהם הוא 'עם ישראל חי', השיר הפשוט הזה שמזכיר לנו שוב ושוב ב-'הכי תכלס', אנחנו במלחמה, ולא משנה איפה אנחנו בעולם, דתיים, חילונים, ימנים ושמאלנים ועוד וכו'.
אנחנו נלחמים על עם ישראל. אבינו חי וככה גם העם שלו. אנחנו.