קצין מילואים, בחייו הקודמים תושב תל אביב, בעל מקצוע נחשב, מפגין קבוע בקפלן, כתב מכתב לעמית סגל, והוא מפרסם אותו בטורו השבועי בעיתון 'ידיעות אחרונות'.
"מה למדתי משלושה חודשים בתוככי עזה? אז ככה. יצאנו היום מרימאל ולמרות העייפות הנפשית, העבודה לא נגמרה. צה"ל מצליח ועושה עבודה טובה, פשוט צריך להמשיך".
"למדתי שצפיפות האוכלוסין שם לא גדולה כמו שמתארים, ואני לא מדבר רק על שכונת היוקרה רימאל, שרמת החיים בה יותר טובה משהיה נדמה לנו מבחוץ. שהשימוש באל אקצה הוא לא דתי, אלא שימוש לאומי ומופיע באופן אובססיבי בכל מקום. תמונות כיפת הזהב מופיעות גם על ספרי מתמטיקה בבתי הספר. שהם מתפללים הרבה, שהדת הרבה יותר חזקה שם ממה שאפילו חושבים".
"שערפאת, למרות היותו פת"חיסט, הוא קונצנזוס גדול גם במדינת חמאס. תלוי שם בהרבה מקומות. אגב, ספרי הלימוד של חמאס הם של הרשות הפלשתינית. במפות של בתי ספר מופיעים גם הערים הישראליות העכשוויות וגם הכפרים ההרוסים של 48. זה הפתיע אותי".
"אבל האמת שלא הופתעתי מאוד. תמיד הייתי בעד כניסה של צה״ל לפירוק החמאס, היה ברור לי שזה לא משהו כל כך בלתי אפשרי ומסובך. היה ברור לי שזה יקרה אחרי פיגוע גדול. רק שלא דמיינתי עד כמה".
"ובכלל, אני טוען שניתן וצריך לשלוט שם ביטחונית לעולם ועד, לא צריך לפחד ואפשר לרסק אותם עד עפר".
"למה? כי הם חלשים, מפורקים, עייפים ותשושים הרבה יותר מאיתנו. רק צריך להמשיך, כמו שהמשכנו אחרי 'חומת מגן'. 'הם' זה האוכלוסייה והחמאס, החלוקה הזו מתקיימת רק מחוץ לרצועה. בשטח רואים שההבדל לא קיים".
"אתן דוגמה לחולשתם: הגעתי עם החפ"ק מג"ד שלי כמה דקות אחרי החיסול של המחבל הזה (כאן הוא צירף תמונה שאסורה לפרסום). הוא היה לבן כמו סיד ולא כי איבד דם, אלא בגלל שלא ראה שמש מאז שנכנסנו. או שהתחבא במנהרות או בבתים. הוא לבוש במכנסי אדידס. הרגל חבושה, ולילה קודם הוא נצפה צולע. מצאנו עליו חומרי שיכוך כאבים חזקים. כל המחסניות שלו היו חלודות, גם הרימון, הקלאצ׳ עשה מלא מעצורים".
בקיצור, סיכם, הגשם יורד גם על הצד השני. רק צריך להמשיך.