מרן עובדיה יוסף לא היה מעולם שלומניק מקצועי, ולא נמנה ולו לרגע עם המחנה השמאלני-טהרני הסבור שהפלסטינים תמיד צודקים. ההתנפלות עליו לוקה בתערובת של בורות וצביעות.
זה כבר הפכו דרשותיו של מר"ן הרב יוסף למזונה של העיתונות החילונית. ספק גדול אם זו אמנם מגלה עניין של ממש בהגותו, אך אין ספק שהיא ממתינה דרך קבע לאמירות בעלות משמעות פוליטית, ציבורית ותקשורתית. מלאכת הדיג הזאת הפכה חביבה על העיתונות, והיא משחרת פעם אחר פעם לאימרות שפר עסיסיות, כאלו שיש ביכולתן לעשות כותרות, לעורר מחלוקת ובעיקר למכור את העיתון. כללי המשחק וחוקיותו ברורים. אולם ספק גדול אם משנת ודעת הרב ברורים. ספק ספיקא אם המוטיווציה שלו, מניעיו, יסודותיו הרעיוניים, וכל מה שניצב במסד ובטפחות של הצהרותיו - מוכרים לציבור החילוני ולנושאי בשורתו באורח סלקטיבי בעיתונות.
הנה אפוא סקופ: הרב עובדיה יוסף הינו יהודי החרד לגורל העם היהודי. זאת ועוד, או אם תרצו, סקופ היסטרי ומרעיש: הרב לא חש איבה לערבים כקולקטיב, ומאידך, גם מעולם לא עשה רומנטיזציה של אויבינו. חרף הבנתו העמוקה את הצורך בפשרה וחתירתו הנועזת אליה, המעוגנת בפסיקה, הרב כמובן אינו שייך למה שקרוי כאן "מחנה השלום". טהרנותם כביכול של באי מחנה זה ונכונותם להפיל את הטרגדיה הפלסטינית כולה על כתפיו הצרות של העם היושב בציון, כל אלה זרות ומוזרות לרב. בל יהא חלילה חלקו של הרב עם אלה הסבורים שנוכחותנו במולדתנו היא חטא, ושחיינו בארץ אבותינו גובלים בחיי פשע. הרב כמובן לא נמצא שם, הוא לא היה שם במקום ההזוי הזה, והוא לא קרוב ולעולם לא יתקרב לשם.
כאשר הרב יוסף, ברוב תעוזתו, תבונתו המופלגת ויכולתו להרחיק ראות, גרס ש"פיקוח נפש דוחה שטחים" - עקרון שממנו הוא לא נסוג לשנייה אחת - הוא עשה זאת מתוך נקודת מוצא יהודית ופטריוטית מובהקת. כאשר הרב יוסף טוען בזכות פשרנות טריטוריאלית, הוא לא עושה זאת מתוך רצון לרצות את העולם הערבי, הקהילה הבינלאומית או הפלסטינים. עם כל הכבוד לגורמים הללו ולחשיבותם, הרי שנקודת המוצא של הרב יוסף היא קודם כל מה טוב ליהודים. מה יבטיח את עתידם וביטחונם כעם. מה נכון יותר לעשות כדי לשמור על ערש הולדתם ומולדתם, על צביונם ודיוקנם כחברה יהודית מוסרית, צודקת הנהנית מתמיכת העמים.
הדאגה והחרדה העמוקה לגורל הבית היהודי ולעתיד העם ששב לארצו, הם שהנחו והניעו את הרב בפסיקותיו ובנכונותו לתמוך בתהליך המדיני בראשיתו, ואף לספק לו מטרייה פוליטית חיונית. ואולם, מאז נפל כאן דבר או שניים, הקלפים נטרפו ועמם התקווה לעתיד אלים פחות ומפויס יותר, ובעיקר עם הפלסטינים. השלום, כך התחוור, לא באמת נמצא ב"מרחק נגיעה", לצערו של הרב. התבטאויותיו של הרב כלפי הפרטנר הפלסטיני, שנתפשו כבוטות ונציות, נבעו ממקום של יגון לנוכח תהליך שלום שלפי שעה לא צלח ולא הבשיל.
פסיקתו וכמיהתו לשלום בעינן עומדות. ממרומי שנותיו ובכל מאודו, מוסיף הרב יוסף לשאוף לשלום ולפשרה. פסיקותיו נותרו כשהיו, והוא מעולם לא חזר בו מהן, לא עימעם אותן ושום פיחות או שחיקה לא חלו בהן. מפלגתו יושבת בממשלה שהקפיאה בפעם הראשונה באופן מוחלט את הבנייה בהתנחלויות, ומחדשת את השיחות עם הפלסטינים על בסיס רעיון שתי המדינות, כפי שהשתקף ב"נאום בר אילן" של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ישראל הרשמית ממלאת את חלקה בתהליך ההבשלה, בתקווה להתקדמות מדינית ולהנעת תהליך שלום עם תכלית ותוחלת. עתה הכדור נמצא במידה רבה בצד הפלסטיני.
שינוי בעמדה הפלסטינית היסודית, ובמרכזו הכרה בזכותם של היהודים לריבונות, ימצא את הרב יוסף, בגילו המופלג, מלא עוז ותמיכה בתהליך השלום, על כל נגזרותיו המכאיבות. חובת ההוכחה איננה עליו. השלום נותר יעד נכסף, והכמיהה וההשתוקקות אליו הן לדידו ציווי אמוני-דתי. לא פחות.
(הכותב היה דובר תנועת ש"ס. המאמר פורסם בעיתון "הארץ")