הסופרת מנוחה פוקס – מומחית לתהליכי חינוך בטור מעורר מחשבה והשראה, על הגבול הדק בין שחוק לעידוד, ואיך זה שבעיצומה של מלחמה אנחנו שוכחים את זה לפעמים?
שירי יום ההולדת שנשמעו לאזניי מבעד לחלון, הפריעו לי.
אינני יודעת למי חגגו לשכן קרוב? לשכן שגר רחוק יותר?
לא משנה למי. קולות שירה וצחוק, בימים שבהם עדיין מתינו מונחים לפנינו, וילדינו נלחמים בעבורנו ומסתכנים בשבילנו – לא מקובלים עלי.
"אז מה?" – שואלים אותי אנשים, "נישאר כל היום באבל, במיטה, ולא נצא ולא נהנה, ולא נפטפט ולא נשתובב? - אז החמאס זכה!?"
השאלה נכונה, כמובן. אני מטפלת באנשים שנכנסו לחרדה מפאת המצב, לכאלו שלא שוכחים ולא מסוגלים להכניס עדיין שום דבר מאכל לפה וליהנות ממנו, ומלמדת אותם איך להתחיל לחיות על אף הכול, אבל לחגוג בחגיגות מרהיבות עין? לי זה מרגיש מוזר ולא נכון.
האירוע שהתחיל לפני כחודש, לא הסתיים לצערנו.
אפילו לא סיימנו לקבור את כל מיתנו, חיילים ממשיכים להיהרג, וגם בעורף לא מעט אסונות, לא הבאנו את השבויים חזרה, ובוודאי בוודאי שמידי יום אנו מתפללים ומתחננים לשובם בשלום של ילדינו מהקרב.
נכון, החיים חייבים להימשך, אנחנו חייבים לשתות, לאכול, לכבד את זולתנו, להשתתף בשמחות המביאות חיים לעולם, כמו חתונה וברית, אבל האם ישיבה של שחוק בבית קפה מפואר היא חלק מהחזרה לחיים? האם לצאת לבושים בתלבושות ראוותניות לקמפיינים ולפתיחות של מסעדות וברים זה חלק מהחזרה לחיים?
אני כל הזמן אומרת לעצמי שטוב שבתי המלון מלאים במפונים, כי אם לא כך, חלקים מאתנו היו מתחילים לחיות, לשכור חדר במלון, לבלות בתוספת צילומים ואופוריה, ולהתחיל את החיים כאילו כלום לא ארע.
חברים, אנחנו במלחמה. בשיאה של מלחמה, כל כך הרבה מבנינו ובנותינו צעירים יותר ופחות לא נמצאים עכשיו בבית, לא יוצאים לעבודה, לא מטיילים בשבת עם המשפחה ברחוב, לא יושבים עם המשפחה בארוחת ערב משפחתית, לא מפטפטים בטלפון עם אבא, אמא, אחות או אח ומספרים סתם שטויות כמו שהיו רגילים.
בחורי הישיבות שלנו, השקועים כל כך בעולמה של תורה, בלא ליאות, לא מתעסקים בדיבורי סרק, בפטפוטי נערות, רק אומרים תהילים ומתפללים בדבקות, ללא רגע של הפוגה ושל שחוק.
כל כך הרבה מתוכנו דואגים לקרובי משפחה הקרובים יותר לגבול, לאנשים הגרים בדרום או בצפון, ושומעים כל הזמן את הדי המלחמה באזניהם, ואין להם אפשרות לעזוב ולהתנחל במקום אחר.
נכון שכל אלו אינם רוצים שיהיו באבל אלו שגרים במקומות שקטים, ואכן בשבילם לא נהיה. נצא מהבית לנשום אוויר, נשב על הספסל ליד הבית ונפטפט עם חבר, נדבר עם הילדים שלנו, נצחק ונשתובב עם הקטנים. נפעיל מוסיקה בבית ונשיר כדי לעודד את עצמנו כמה שיותר. נצא לעבודה ואפילו נשב לישיבת עבודה בבית קפה או במסעדה, נשמח שיעבור רכב עם שירי נשמה כדי לעודד את כולנו ועוד ועוד.
אבל לחזור לצהול, לצלם, לפרסם את עצמי במיטבי, להפוך את הימים למסיבה גדולה, כשאנו עדיין באבל על כל הנרצחים, בצער עז כל כך על כל הסובלים ובדאגה לשלום השבויים, הפצועים, החיילים, והאנשים מוכי ההלם הרבים המתהלכים בינינו, זה דבר שלדעתי לא ייעשה.
בואו נשאל את עצמנו בכל פעם 'האם מה שאני עושה זה לצורך עידודי הנפשי באופן אישי, או עידוד העם'? אם כן נעשה זאת,
ואם זה לצורך אחר, כמו למשל פרסום והבלטת עצמי תוך כדי שימוש במצב הנוראי בו אנו שרויים, או שמחת יתר שיכולה להידחות, נדחה את הדבר, כי רק כך נוכל להזדהות באמת עם כל אלו שאינם במקומנו, וגם לחנך את עצמנו עמוק בתוך נפשנו (אם עד כה לא עשינו זאת) שצערו של אחי, גם אם אינני מכירו באופן אישי, הוא לגמרי לגמרי צערי שלי.