אבא היה מכה בי ללא רחמים, עם כל הכוח; ואמא? מסמנת לו להמשיך • סיפור מטלטל

>> למגזין המלא - היכנסו <<

אבא שלי מאז ועד היום אברך חשוב באחד הכוללים בעיר, זה מסוג האנשים שלא צריך יותר מדי, תן לו את הספרים שלו, והוא מסודר. אמא שלי הייתה עקרת בית, מה שהיא הייתה עושה ברוב הזמן שלה זה: אוכל, כביסות וניקיון, ולשמוע שיעורי תורה דרך הטלפון. מי שהיה רואה את ההורים שלי סתם ככה ברחוב, היה רואה זוג צדיקים יראי שמיים, עדיני נפש ובעלי מידות עם טוב לב וחביבות ייתר.

אבל את האימה שהתחוללה אצלינו בבית, איש לא ידע ולא העלה על דעתו.

על כל טעות היינו משלמים במהירות, אבל תשלום כואב. לאבא היה את המקל שלו, ואת החגורה. אם הוא היה בוחר להשתמש בהם, זה היה נורא. הוא היה מכניס אותי לחדר, ומבקש ממני שאני יגיד לו על מה הוא כועס. (חסר לי ולא הייתי עונה) וכשעניתי, הוא היה מכה בי ללא רחמים עם כל הכוח. כשהייתי מבקש שיפסיק, הוא היה חוזר ושואל אותי שוב: "מה עשית?", וכשהייתי עונה הוא היה ממשיך עד שלא הייתי מרגיש את עצמי בכלל. את הסימנים הכחולים בגופי הייתי מסתיר, כי מבחינת אבא שלי, חסר אם מישהו היה רואה אותם. חיי פחד בכל יום.

הנה עוד רגע כואב שלא אשכח – אני יושב בשולחן בפינת האוכל, אמא במטבח אופה חלות לשבת, אבא יושב לצידי ומסביר לי על מה אני הולך לחטוף. הילדים סגורים בחדר עם אחותי שלא יראו את הזוועה (כשהתבגרתי, הערכתי את זה) ואבא שלי קם, מבקש ממני לעמוד, ומכה בי באחוריי עם חגורה.

אני צורח מכאבים, בוכה ונושך את ידיי, ממתין שאמא שרואה את הכל תגיד משהו, תעצור את הטבח הזה... והיא: שותקת. לא מדברת, אלא נותנת לזה לקרות. עד שהבנתי שיש כאן משהו שלא ידעתי, אמא שלי היא זו שנותנת את ההוראות, ואבא שלי הוא רק מבצע אותן.

הנה עוד משהו - אני יושב על הספה, אבא שלי קורא לי לחדר שלי. אני פוסע בפחד וחלחלה ונכנס לחדר, אמא שלי יושבת ומקפלת כביסה. אבא שלי מבקש ממני לשבת על המיטה ולהוריד נעליים וגרביים, שואל אותי על מה הוא כועס, אני עונה לו, והוא לוקח את המקל הארור ההוא, ומכה בי בכף רגליי ללא רחמים. אני מסתכל על אמא, בעיניים אדומות ומתחננות, שתסמן לאבא להפסיק.

והיא...

היא מסמנת לו להמשיך.

רק אני נזכר איך אני מתחנן על נפשי בפני אמא שלי שאמונה על הרחמים בבית, שתורה לאבא להפסיק, והיא עוד מבקשת שהוא ימשיך, אני שואל את עצמי, מה היה רע לה בחיים שהיא התנהגה אליי כך, ולא ידעתי.

כשהייתי מתקלח, הייתי רואה את הסימנים על גופי, הייתי נתקף בחרדה.

אני כאן מספר על עצמי, אבל תבינו שכל אחיי ואחיותיי חטפו ממנו בהוראת אימי. היינו שק חבטות לכל דבר ועניין. הייתי יישן בלילה ובוכה מפחד. אבל לא העזנו לדבר, היינו אמנם בתקופה ההיא 5 ילדים בוגרים שיכולים לעשות זאת, אבל פחדנו.

שנאתי את ההורים שלי שנאה שאין לה אח ורע שאוכל להמחיש לכם, זו שנאה מהמקום הכי קרוב שלי אליהם. אני זוכר שכילד בן 10 היה לי משפט קבוע שתמיד רציתי לצעוק אליהם: "אם מישהו היה יודע מה אנחנו עוברים כאן בבית, הוא לא היה מאמין לכל החיוכים שלכם, אתם נראים כל כך טובים וצדיקים, אבל הורגים אותנו בכל פעם מחדש".

אבל הפחד היה עצום, היה נורא, היה בלתי נתפס. אף אחד לא העז לחשוב בכלל כמוני על טקסט כזה.

ערב אחד הייתי אז בן 12. היינו בבית לבד כל האחים והאחיות, אבא ואמא התעכבו למטה. נעלתי את הדלת, וקראתי לאחותי הגדולה ממני, יהודית, ושלושת אחיי המתבגרים שהבינו עניין. ביקשתי מהם בפחד גדול ובצעקות שקטות שיגידו לי הכי מהר, האם הם חושבים שזה נורמלי מה שקורה כאן בבית, האם מישהו מוכן להיות איתי ולא לפחד, בשביל שזה ייפסק. רציתי לעשות מרד.

כולם חששו לדבר, הם לא העזו לענות לי. "נו, תענו לי כבר, עד שהם יבואו... אתם רוצים שזה ימשיך ככה שנקבל מכות ונבכה?". אבל שום תגובה לא הייתה. רק אז הבנתי את המצב שלנו, רק אז הבנתי את ההתמודדות שלהם, רק אז הבנתי היכן אני חי, ורק אז הפחד שבי הפך לחזק יותר.

ואז זה קרה...

יום אחד כשיצאתי מהתלמוד תורה, ברוך, חבר מהכיתה הצטרף אליי. ברוך, הוא ילד חכם ושנון, ג'ינג'י שלא נח לרגע, שרוב מעשיי הקונדס בתלמוד תורה, 'נזקפים לזכותו'. ברוך תמיד היה מבקש ממני לבוא אליי הבייתה, ואצל הוריי זה היה איסור מוחלט להכניס חברים הביתה.

בעודנו הולכים יחד ומגיעים אל כניסת הבניין שלי, אני נפרד ממנו לעלות לביתי, אבל אז ברוך מתחנן אליי: "אני צריך דחוף דחוף לשירותים, אני יכול לעלות אליך?", אני הבנתי שבשביל דבר כזה, ברור שהוריי לא יתנגדו. ואכן צעדנו יחד אל תוך ביתי, ברוך נכנס יחד איתי ונבלע אל תוך השירותים.

הוריי לא ידעו בכלל שברוך בתוך הבית.

לבינתיים, אחד מאחיי היה צריך לשלם מחיר על משהו שעשה. אני נכנסתי לחדר בהוראת אימי, ואבא ואמא בסלון הכינו את המקום לקבלת ה'חינוך' לאח שלי, אפרים. שמעתי מהחדר בו הייתי, את צעקותיו של אפרים, אלו היה צעקות מזעזעות שאני רק נזכר בהם בא לי לבכות, וכמו בכל פעם התפללתי שזה יהיה קצר וייגמר כבר.

ברוך ששמע את הצעקות יצא מהשירותים וראה את כל הזוועה אל מול עיניו, הוא ראה את אפרים עומד וצורח מכאבים, ואבא שלי מצליף בו ללא רחמים, לאבא שלי לקח זמן להבין את המצב, והוא המשיך והמשיך עד שאמא שלי שראתה את ברוך צופה במתרחש ביקשה ממנו להפסיק.

אבא שלי השתתק. הוא פשוט היה אחוז הלם. הנה, מישהו אחרי שנים של הסתרה, ראה מה קורה בתוך הבית שלו. הוא כל כך הסתיר והזהיר אותנו שלא לשתף אף אחד מה קורה בבית, והנה ילד, ועוד איזה ילד, הג'ינג'י ההוא עם הפה הגדול והמוח שלא נח לרגע, בתוך הבית שלו, ועוד רואה זאת בשעת מעשה את האלימות המזעזעת הזו.

אמא שלי פתחה את הדלת, וברוך יצא מוכה הלם.

אבא שלי שאל אותי איך ברוך נכנס לבית, אמרתי לו שהוא היה צריך לשירותים. הוא נאחז פחד, ונכנס עם אמא לחדר.

למחרת בבוקר בכיתה, הבנתי שברוך התערב עם כמה ילדים מהכיתה על חבילת חמצוצים, שהוא יצליח לבוא אליי הביתה. הוא התרברב שניצח בהתערבות ושבכלל הוא לא היה צריך לשירותים והכל היה רק בכדי להגיע אליי הביתה. רק דבר אחד לא שמעתי שהוא סיפר, על המכות שאבא שלי נתן לאח שלי.

ומידי יום בכיתה, אני מתפלל מתי יגיע הרגע שברוך יספר למישהו, מה הוא ראה אצלי בבית. "רק אם הוא יספר מה ראה", חשבתי לעצמי, "זה יעצור את מסע הייסורים שלנו בבית".

שבוע אחרי, זה היה ביום שישי בבוקר בעודי בדרך לכיתה, מנהל הת"ת יצא לעברי. "תבוא אליי אחרי התפילה", הוא ביקש בחיוך. התפילה שלי התקבלה, הנה המנהל הולך לעצור את זה. ואכן, נכנסתי למנהל, רעדתי מאוד. "מוישי, אתה בסדר?", הוא שאל. "כן, בסדר" עניתי.

אבל אז קיבלתי שיתוק, שיתוק מפחד שלא יכולתי לשלוט בו.

ראיתי מול עיניי את אבא שלי עם המקל, נזכרתי איך אני צורח ומתחנן לאבא שיפסיק והוא ממשיך באכזריות, שמעתי מרחוק את הצעקות של אחיי המסכנים. התפרצתי בבכי, זה היה בכי ששחרר את הכל, המנהל הניח את ידו על כתפי, נתן לי טרופית קרה שאת הטעם שלה לא אשכח לעולם, ואמר לי: "אתה יכול לבכות מוישי, זה בסדר. אני יודע הכל, מעכשיו הכל יהיה בסדר".

אלו היו המילים המרגיעות והמלטפות ששמעתי בחיי עד אותו הרגע.

כשחזרתי הבייתה, אבא שלי לא היה בבית. את השבת עשינו רק עם אמא. שבוע אחרי, דודה שלי הגיע לשמור עלינו כי אמא גם לא הייתה בבית. לאחר שבועיים מאותו יום שישי ההוא, הוריי חזרו הבייתה למעצר בית, אבל אנחנו התחלקנו בין הדודים. לאחר זמן הבנתי שהיה אסור להם להיפגש איתנו הילדים, אפילו לרגע.

הבושות שהיו להורים שלי הרגו אותם כבר, האחים והאחיות שלהם, השכנים והקרובים אליהם, כולם ידעו הכל.

חודשיים חלפו, הוריי התחילו בטיפול, שבלעדיו, לא היה להם אפשרות להיות איתנו בטווח של 20 ק"מ ע"י צו של שופט. לעולם לא אשכח את הבושה שלהם להסתכל בעיניים שלנו. ועוד לא אוכל לשכוח, את תחושת הביטחון שקיבלנו אנו הילדים, זהו, הסיוט נגמר, לא נסבול יותר.

כמה אני חייב לג'ינג'י הזה...

התברר: כי מאז שברוך נחשף לזוועה, הוא לא עזב את המלמד, הוא בכל יום ניגש והתחנן אליו שיעשה משהו עם מה שהוא ראה. ואז המלמד פנה למנהל, והמנהל לקח את העניין לידיים. למרות שבציבור החרדי בדרך כלל לא פונים לרשויות החוק בנושאים אלו מיד, ומנסים בתחילה לפנות ולדבר עם ההורים. כאן היה משהו שונה, ע"פ הוראת רב הת"ת המנהל פנה ישר למשטרה מבלי להסס, וזאת משום שהמנהל היקר הזה בירר את העניין לעומק על ידי שלושה שכנים שהודו לו שהוא מכה אותנו, ושהם שומעים צרחות כבר כמה תקופה ארוכה.

אחר הבירור הזה, הוא לא היסס לרגע, ופנה לרשויות מיידית.

עד עתה אינני יודע מי אלו השכנים שהמנהל דיבר איתם, הם ביקשו ממנו שלא יגיד את זהותם. אבל כעס גדול יש לי עליהם, איך העזתם לשתוק? איך נתתם למכונת האלימות הזו להרוס לנו את החיים? איך יכולתם לישון בלילה ששמעתם אותי ואת אחיי צורחים לשמים? שידעתם שבבניין שלכם יש ילדים שסובלים כל כך?

ככל שאני גודל יותר אני מלא בכמיהה לפגוש את ברוך, ניסיתי כמה פעמים ליצור קשר ולא עלה בידי, ועדיין אני עושה הכל שזה יקרה, רק לומר לו תודה ענקית, רק לפגוש אותו ולספר לו מה הוא עולל לטובה.

• • • • •

לפעמים הישועה מגיעה דווקא מהילד הבלגניסט ההוא. מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שברוך יהיה הכתובת להפסקת האלימות בביתי. והקב"ה מסבב הסיבות ששמע את תפילתי, סידר את ההתערבות שלו עם כמה ילדים, וממילא את הרצון של ברוך להגיע אליי הבייתה עבור חבילת חמצוצים.

לצערי הרב משפחתי התפרקה.

יהודית אחותי חילונית גמורה שלא מכירה ביהדות בכלל, אפרים גר בחו"ל ונשוי עם אישה שעם הזמן עלה פקפוק ביהדותה. אבישי ונהוראי גרים בתל-אביב והבטיחו לי שהם לא מדליקים אש בשבת. אחיי הקטנים ממני נעזרים בשירותי הרווחה ע"י מתן טיפולים פסיכולוגיים, ומחפשים את עצמם במקומות עבודה מזדמנות, ואבא שלי אוכל את הלב מידי יום על הפשעים שביצע בנו אודות המציאות אותה הוא רואה.

אמא שלי ז"ל נפטרה מדום לב.