גם השבוע אנו פוגשים בפרשה את שיגרת חיי המדבר של יוצאי מצרים, והתורה מספרת על שנות החינוך המאתגרות שעבר עם ישראל במדבר, החינוך בראש ובראשונה לסבלנות כפי שתיארנו בהרחבה בעבר – 40 שנות חינוך לסבלנות.
בהקשר זה ישנו היבט נוסף שעולה מתוך פרשיות אלו - תלונות ישראל על התמודדויות שונות לאורך שנים אלו. התלונות על המחסור בלחם, במים, בבשר, ובפרשתינו על מה שהיה נראה להם לא ברור בעניין כניסתם לארץ ישראל שעליה קיבלו הבטחה כי ארץ זבת חלב ודבש היא. ובפרשת קורח נפגוש שוב תלונות על ההנהגה, וטרוניות על משה ואהרון – שליחיו של הבורא להוציאם ממצרים ולהוליכם במדבר עד כניסתם לארץ המובטחת.
בחטא המרגלים – אנו מוצאים כעין סיכום של התלונות - וינסו אותי זה עשר פעמים, אשר יתכן ומובא כהכנה לדברי ד' להלן, שכן לאחר תפילות משה רבינו וי"ג מידות הרחמים האלוקיות שהתגלו לו ושאותם נשא כתפילה, נענה הקב"ה ואומר 'סלחתי כדבריך', אולם – חי אני נאום ד' אם יראון את הארץ וגו'.
נעצור לרגע - טרם נמשיך ב'תלונות' - במבט ולימוד על תפילת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דיברת לאמור – י"ג המידות האלוקיות שהתגלו למשה רבינו.
המידות האלוקיות
מתוך המידות האלוקיות שנתגלו למשה, הרי הוא מבליט את אלה שהוא מבקש את הפעלתן במקרה הנתון. 'ארך אפים' עומד בראש: ד' ממתין ומצפה עד שתביעתו תבוא על סיפוקה. במקום להשמיד את החוטא מיד, הרי הוא נותן לו זמן רב להתעשת, לשפר את דרכו, לקום אחרי שנפל, לתקן את המעוות. 'ורב חסד': הוא מעניק אהבה בשפע ואיננו מקמץ בה, אוצרו הטוב מלא אהבה והוא נותן ממנו וחוזר ונותן, ומוכן לחזור ולתת בפעם האלף, אחרי שהחוטא קיפח את זכותו תשע מאות תשעים ותשע פעם.
'נושא עוון ופשע': הוא מרים ומסלק את המעוות ואת המרד, לבל יעיק משאם על מי שחטא במזיד, מתוך תאווה, ולבל יקבור אפילו את המורד בגלוי. ולבסוף הוא מזכיר את אותה מידה אלוקית המגלה את גודל החסד בכל עומקו - ד' כורך הווה ועתיד וסוקר אותם בסקירה אחת, הוא רואה את האיש בבניו ובבני בניו, וכשהוא דן בדור ההווה הרי הוא כולל בו את הדורות העתידים לבוא. רצונו לטהר אנשים, דורות, עיתים – כדי להציל אותם מאבדון מוסרי, ואף על פי כן 'ונקה לא ינקה' את הקל שבחטאים, אם אין תשובה בצידו. אך הוא ימתין לתשובה במשך דורות, ובטרם ידון את הסב לשבט, יביט אל הנין, שמא הוא יימלך בדעתו, שמא יטפס ויעלה אל המעלה המוסרית שהסב נפל ממנה מחמת טעות, כישלון או פשע : 'ונקה לא ינקה פקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים'.
מתלוננים סדרתיים
בחזרה לתלונות בני ישראל במדבר לאורך שנות החינוך, הרי שמעבר לחינוך לסבלנות – היה גם חינוך למתלוננים הסדרתיים. החינוך לסבלנות ניתן במידה רבה באמצעות 'סדר המסעות' בהתראה על הנסיעה הקרובה, הנסיעה לעיתים למקום מרוחק על מנת לחזור מאוחר יותר לאותו מקום, ההתארגנות לנסיעה בהישמע אות החצוצרות, וחוסר הידיעה התמידית מתי יישמע קול החצוצרות המודיע על נסיעה קרובה ולעיתים לאחר תקופה קצרה שטרם הספיקו להתאקלם במקומם הנוכחי – חינוך לסבלנות ולאורך רוח.
גם החינוך למתלוננים הסדרתיים – היה מהותי בשנות ההליכה במדבר.
המוטיבציה לתלונות
כולנו מכירים את המתלוננים הסדרתיים ואפשר לחלק אותם לקבוצות שונות. יש את אלו מהסוג הגרוע יותר, הכל לא טוב בעיניהם, כולם מתנכלים להם כל הזמן ובכל עת, העולם באופן כללי פועל נגדם, מזלם לא שפר עליהם - לטענתם – בכל דרך ובכל תחום.
הם מתלוננים על מצבם האישי, הכלכלי והמשפחתי, אולם לא רק על כך, גם הרשויות השונות לדבריהם אינן עושות את המוטל עליהם, העיריה והממשלה, וועד הבית וועד השכונה, גבאי בית הכנסת שבו הם מתפללים אינם מתפקדים, גם הסידורים והחומשים אינם בסדר הנכון ומוסדות החינוך הם כישלון מוחלט.
המוטיבציה לתלונות אלו, אפשרי שתגיע משני כיוונים אפשריים והופכיים. מהצד החיובי יתכן ומדובר בטיפוס פרפקציוניסט שאינו סובל בינוניות והיא גורמת לו לתיסכול. אך מה לעשות ורוב העולם - בינוני. ומהצד השלילי, יתכן ומדובר באדם ממורמר שנתון לתיסכול אישי מתמשך בשל חוסר מימוש עצמי או כישלון בניסיון להיות גורם משפיע.
הילד המתלונן, מרגע כניסתו הביתה בחזרה מהלימודים, הוא מתלונן על מחנכיו ועל התלמוד תורה, על האוכל שאימו מגישה לו לארוחת הצהריים, על מעמדו בבית, על כך שהוא צריך לדבריו בגד חדש כי המכנסיים קצרות והחליפה רחבה, הנעליים ישנות והחגורה סדוקה.
בגיל הילדות והנערות, מקורן של התלונות הוא בעיקר רצון לשימת לב נעדרת מצד ההורים או חוסר התעניינות מצידם בנעשה בחייו של הילד – באופן שבו הוא מבקש ורוצה את ההתעניינות. שכן לעיתים קיימת התעניינות אולם היא לא מגיעה באופן שבו הילד זקוק לה.
ויש מתלוננים שמתרכזים בעיקר בקהילה שלהם, הם רוטנים על חוסר מעש בקהילתם ועל חוסר יצירתיות או פעולות נדרשות לקידום צרכי הקהילה וענייניה.
אין 'הצד השווה' לכל המתלוננים, כי באמת, רבים מהמתלוננים מונעים מכוונות טובות ואמיתיות, רצון לעשות ולהשפיע ולשפר, ולראות כיצד הדברים מתנהלים טוב יותר.
אולם ישנו גבול דק המצוי בין תלונות מוצדקות הנובעות ממניעים חיוביים, לבין תלונה שיש בה סממנים של כפיות טובה ח"ו או אי הכרה בטוב אשר מושפע לאדם מבורא העולם.
מתלוננים סדרתיים עלולים בקלות להגיע למצב של כפירה בטובתו של הקב"ה ח"ו, ועל כך מזהירה אותנו התורה בהביאה את סיפורם של תלונות יוצאי מצרים במדבר. על תלונות אלו לא אבה הקב"ה לוותר ואף לאחר ה'סלחתי כדברך' - אולם חי אני נאום ד' – אם יראו האנשים את הארץ. למרות הסליחה, עדיין הם נענשים משום שהם כפרו בטובתו של הקב"ה אשר הבטיח להנחילם ארץ זבת חלב ודבש.
אל תהיה שחצן
השבוע אנו לומדים בפרקי אבות מדברי רבי חנינא בן דוסא, הוא היה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו.
'בריות' זהו תארם הכללי והכולל ביותר של בני האדם. כי תואר זה מקיף את הכל. היינו : ברואים הם. הקב"ה ברא את בני האדם למען אחדותם הכללית ביותר. הרי הם כולם כ"בריות" ה', עומדים ביחס אחיד אל ה' - בוראם היחיד - ומאוחדים בו כביכול, באחדות אחת.
כך, ובאותה עמידה ממש, ינהגו גם בינם לבין עצמם ויתאגדו לחטיבה אחת. כן יעשו עם כל היחוד והמיוחד שבכל אחד ואחד מהם. אדרבה, מן הראוי שישפיעו זה על זה בהשפעת חליפין וגומלין מכל הטוב והמיוחד לכל פרט ופרט ויהוו אגודת אנוש אחת, לרצונו של אבי האנושות האחד.
לפיכך, אין זה תואם את הרצון האלוקי שיפרוש אדם אחד מן הכלל אף שנבדל הוא מאוד מחבריו בעקרונות שאותם הוא מייצג, ובעקרונות שאותם לא ימיר ועליהם יעמוד בעמידת עוז, שיחיד יהיה במעשיו ואף בכל הנוגע לחיי התורה ומצוות. עם זאת חייב יהיה לתור לו דרך של קיום יחד עם הבריות.
כי אכן קיימת דרך כזו במציאות, שיזהר כל אחד שלא להטריד את חבירו, ושלא להיות לו לזרא, שלא להתייחס אליו בגסות ובכל מידה דוחה ונפסדת. כל אחד ואחד יהיה שוחר את קירבתו של חברו ויחוש בה נועם וחמימות נלבבת .
נמצא איפוא שיחס שחצני ודוחה כלפי הבריות - אין רוח המקום נוחה הימנה, כי יחס כזה נוגד את רצון ה' ואת כוונותיו ביחס לחיי היחד של בני האדם. אם באמת משכיל אתה יותר, מעולה יותר, אצילי יותר, היה גם הנוח והחביב יותר, כדי שבני אדם יהיו מחזרים על פתחך וקירבתך ויקבלו מרצון לקח מחכמתך, מטוב לבך ומאצילותך המוסרית.