חידה לפרשת שלח:
מי לא אמר אמת בפרשתנו?
לא. לא המרגלים, הם דווקא די אמרו אמת. "ערים בצורות בשמים" "אנשי מדות" "נפילים בני ענק" ועוד ועוד, כל אלו היו תיאור המציאות.
פעם חמד לו חסיד לצון ושאל את רבינו בעל התניא: מי לא אמר "אמת"? והיכן?
ענה לו רבינו מיניה וביה: משה רבינו בפרשת שלח לא אמר "אמת", וזה מופיע בפסוק שמתחיל ומסתיים באותם שלושה מילים.
שימו לב: "אני ה' אלקיכם - אשר הוצאתי אתכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים - אני ה' אלקיכם" הפסוק מוכר לנו מהתפילה פעמיים בכל, ובסוף אנו מוסיפים תיבת "אמת". אך בתורה משה רבינו לא אמר "אמת" בסיום הפסוק.
"משה אמת ותורתו אמת" - זהו הפזמון של "קורח ובניו" מהפרשה של שבוע הבא - "ואנו בדאין".
ננסה להבין מעט מזעיר את הפסוק הזה, המכריז:
1. "אני ה' אלקיכם". 2. "אשר הצאתי אתכם מארץ מצרים". 3. להיות לכם לאלקים". 4. "אני ה' אלקיכם".
שאלה ראשונה: למה כתוב פעמיים "אני ה' אלקיכם"?
והשניה: ידוע לנו שיש שני שמות "הוי' הוא אלקים", ואמנם ברור ששני השמות חד הם, אך בכל זאת הם שני אופנים לביטוי האלוקות, והתגלות ה' בעולם.
כעת נשים לב, שהיציאה מארץ מצרים היא "להיות לכם לאלקים".
זה מעורר תמיהה כלשהי: שם אלקים הוא המורה על ביטוי ה' באופן גבולי ומצומצם, החל מראשית הבריאה, "בראשית ברא אלקים" שם אלוקים הוא זה שהגביל את אורו הגדול והאין סופי של הבורא יתברך ושם אלקים זה, הוא אשר מדד והגביל וסידר את פרטי הבריאה על מכונם.
ובהיות ששם "אלקים" הוא המורה על הצמצום, למה יציאת מצרים היא בשביל שהוא יהיה אלקים?
יתירה מזו: יציאת מצרים משמעותה לצאת ממיצרים וגבולים, ודווקא עכשיו מתאים לעבוד את הוי' האין סופי והבלתי מוגבל. איך זה שהיציאה מהגבול, היא על מנת ובשביל לעבוד את שם "אלקים" הגבולי?
לשם הבנת הדברים נלך על פי ביאורו של הרבי הצמח צדק מליובאוויטש:
"ואתם הדברים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום" נשים לב שכדי לחיות "חיים" צריך לדבוק ב"הוי' אלקיכם" שני השמות יחדו.
"חיים". "מי האיש אשר - אינו - חפץ חיים"?
כל בני האדם חפצי חיים הם, מרגע יציאת התינוק ממעי אמו, חפץ חיים הוא. ומה הפעולה הראשונה שעושה התינוק כדי לחיות? נושם.
אויר לנשימה (חמצן), זה המצרך הבסיסי ביותר כדי לחיות.
רק שאלה: מה יותר חשוב בתהליך הנשימה, הכנסת אויר (חמצן), או הוצאת אויר (פחמן)?
והתשובה: כדי לחיות צריך לשחק את המשחק יפה, הכנסה והוצאה, "מקבילות הלולאות".
כשם שאי אפשר לחיות ללא נשימת החמצן, כך אי אפשר לחיות ללא פליטת הפחמן החוצה. זה בלי זה אי אפשר.
וזהו המשחק בין הגבול לבלי גבול.
כדי לברוא 'עולם' הפעיל ה' את כוחו האין סופי והבלתי מוגבל, אך מה אין סוף בלבד ייצא ברואים אין סופיים. והנה השמים והארץ וכל צבאם הם נראים בעלי גבול, לשם כך הפעיל ה' את מדת הצמצום שלו (שם אלקים) ודרכה ובאמצעותה נברא העולם.
משל: כמו פעם רב עוצמה שזורק אור, האור עובר דרך צלופן צבעוני והנה לנו אורות בשלל צבעים. הצלופן כשלעצמו הוא חשוך, אך בהיות שהאור חודר דרכו נוצר אור צבעוני.
כך בנמשל: שם הוי' האין סופי הפעיל את אנרגיית בריאת העולם, זו עברה דרך שם אלקים שהלביש צורה לכדור הארץ ולכל שאר הברואים עלי אדמה וברקיע ממעל.
בבואנו לדבוק בה', שני דרכים לפנינו:
הראשונה: אני מאמין בלב, מאמין בכל ליבי שה' הוא אין סופי, אני אוהב אותו במאוד מאוד.
אבל בינינו, הוא אין סופי, ואני באמת חושב שהוא לא מוגבל בשום דבר וענין. וכי מטריד אותו אם הנחתי תפילין הבוקר? האם זה באמת משנה לו אם אני אוכל כשר? וכי סיגריה אחת בשבת תהרוס לו - לאין סוף - את אין סופיותו?
השניה: ה' נתן לנו תורה ומצוות חוקים ומשפטים, כך הוא רצה וכך חייבים לעשות. חלילה, כשלא מקיימים את המצוות, ה' נפגע ומעתצבן ומעניש.
ומהי הדרך הישרה והנכונה?
כיהודים מאמינים חובה עלינו לשלב בין שתי הדרכים.
דבר ראשון ה' הוא אין סופי, הוא כשלעצמו איננו זקוק לקיום המצוות שלנו.
אך יחד עם זאת, היום ואנו אנשים קטנים ומוגבלים, והקב"ה בכבודו ובעצמו רצה חהיות קשור ומחובר אלינו, לשם כך הוא הוא בכבודו ובעצמו, ה חליט ובחר ורצה שנקיים דווקא מצוות מסויימת (תרי"ג במספר) כדי שנוכל לדבוק באין סופיות הנצחית שלו.
כך אנו משלבים בין הוי' לאלקים.
וזוהי תמצית המצוה "ציצית" לה יש יריעת בד ענקית, ממנה נמשכים חוטים דקים. ואלו הקטנים זקוקים לזו הגדולה, כשם שהגדולה זקוקה לחוטים הקטנים.
ומתוך מצוה אחת שאנו מקיימים מכריז הפסוק: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי'". אכן כן, מתוך המצוה קטנה, אנו נזכרים בהכל כולל הכל, כולל האין סופיות של הוי' בכבודו ובעצמו.
וזהו המהלך:
"אני ה' אלקיכם" השילוב של שני השמות מראשית הבריאה.
"הוצאתי אתכם מארץ מצרים" הוצאתי אתכם מההגבלות והשעבוד של העולם המוגבל (מצרים), תתחילו לנשום אויר חירותי אין סופי.
אך זה למען השילוב:
"להיות לכם לאלקים" המדקדק במצוות המסויימות המדודות והמוגבלות, עוד מצוה ועוד מצוה, דווקא כך ולא אחרת.
ואז
"אני ה' אלקיכם" שאני אלקים שלכם דייקא. על כל הבריאה אני מלך, שליט, כל יכול - אלקים. אך אצלינו - עם ישראל - הוא ה' אלוקים שלנו. (מלך, הוא שולט על כל המדינה, אבל זו אשתי, וזה הילד שלי, פה זה שונה).
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com