משלחת של יהודים עושה את דרכה אל האימפריה העולמית המצרית, בהתחלה דואגים הם לקנות לחם למשפחותיהם, לאבא יעקב, לנשים ולטף.
בהמשך חל סיבוך כלשהו, כעת האח הצעיר בנימין נמצא על הכוונת. מה יהיה?
"ויקרעו שמלותם" והנה הם חוזרים למצרים לבירור הענין.
המצב מסתבך, יהודה הגיבור מכריז שהוא מוכן למלחמה, "כמוך כפרעה", במכת אגרוף אחד אני הורג אותך ואת אדונך (רש"י).
לפני המלחמה פוצח יהודה בנאום מרגש, "כי עבדך ערב את הנער", "ונפשו קשורה בנפשו". יהודה אפילו מציע את עצמו לעבדות במקום בנימין.
ואז, רגע לפני מלחמת העולם, מגיעות שתי מילים, שתי מילים שהפכו את הקערה על פיה:
"אני יוסף".
כמעט כל המפרשים תוהים:
כיצד זה שהאחים לא הצליחו לפענח, מיהו "צפנת פענח"?
רש"י מציין שהפעם האחרונה שהם ראו אותו, זה היה בגיל 17 טרם זקנו צימח.
ועדיין, השאלה קשה מנשוא:
גם הם היו ללא חתימת זקן כאשר מכרו אותו, וכעת כולם עם זקן, ובכ"ז יוסף הכיר אותם. מה כ"כ מסובך להכיר פרצוף של אח שגידל זקן?
הקול שלו עשוי וצריך להסגיר את עובדת היותו אחיהם יוסף.
מה עוד שרש"י (ריש וישב) מציין "אלה תולדות יעקב יוסף" שיוסף היה דומה ליעקב, ויעקב היה עם זקן.
בהמשך עושה להם יוסף הצגה שלימה עם ה"גביע", אתה ראובן הבכור תשב כאן, אתה שמעון תשב לידו… אתה בנימין, לך אין אמא ולי אין אמא, אתה תשב לידי.
עוד לפני כן הפתיע אותם כאשר אמר להם "מנחש אני בגביע שלי ששנים ממכם החריבו עיר שלימה של שכם". ולאחרי כל הסימנים המחשידים, והדימיון בין יוסף ליעקב, מעידה התורה "ויכר יוסף את אחיו - והם לא הכירוהו".
היתכן? כיצד קרה הדבר?
והנה התשובה במילה אחת:
"קונספציה".
ביאור הדבר ע"פ חסידות (ע"פ "תורה אור" לרבינו בעל התניא, ובשיחות קודש של הרבי מליובאוויטש):
שתי שיטות בעבודת ה', האחת היא להתבודד ולפרוש מן העולם, על שלל תאוותיו פיתוייו והצעותיו. להכנס לד' אמות של תורה ויראת שמים "לשכוח חיזו דהאי עלמא".
השיטה השניה בעבודת ה' היא, להיות בתוך העולם, בתוך הלך החיים, בתוך השווקים והבורסה, ומשם לעבוד את ה'. זו כבר משימה קשה.
השבטים בחרו לעבוד את ה' בצניעות, בדרך הראשונה והקלה, לכן הם העדיפו להיות רועי צאן, להתבודד במדבריות עם הכבשים, להיות בחיק הטבע הזך והטהור, רחוקים מהשאון של העיר, רחוקים מניבולי הפה, רחוקים מן הרמאויות בין סוחרים.
הם - השבטים - לא היו מסוגלים להבין, כיצד זה אפשרי לעבוד את ה' כאשר נמצאים בתוך פוליטיקה, בתוך מסחר, בתוך העולם הזה.
וזה בדיוק "הקונספציה".
מסתבר שיש אחד יחיד ומיוחד, הוא יוסף, והוא מסוגל להיות בתוך מצרים, חלק מהברנז'ה, ויחד עם זאת להיות עובד אלוקים "את האלוקים אני ירא".
השבטים לא היו מסוגלים לתפוס אירוע שכזה.
הנה דוגמא מודרנית-קלאסית.
נמצאים אנו בדור האייפון.
כבר יצאו הרבה "קול קורא" של רבנים מכל קצות הקשת, לא להחזיק אייפון ודומיו.
אך מתברר שזו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. זו המציאות.
כעת עומד לו יהודי בשטיבלאך, ולתומו הוא מוציא את הפלאפון שלו, אך מתברר שזה אייפון ודומיו.
אוי געוואלד.. טרייף… צעקות נשמעות מכל עבר.
הציבור השטיבלאך'י (בחלקו) לא מסוגל להבין שיש כאלה עם אייפון ודומיו, ולמכשיר יש הגנה (רימון ודומיו). והיהודי עם הסמארטפון הוא יהודי עובד ה' לא פחות מהם, ובחלק מהמקרים אף יותר מהם.
זה נשגב מבינתם כי מעולם לא לימדו אותם שיכול להיות מציאות כזאת.
וזה בדיוק הקונספציה.
"והם - השבטים - לא הכירוהו" הם לא הכירו דרגא כזו של דביקות בה' שיכולה לחדור לתוך תוככי מצרים ''ערות הארץ" ובתוכה לנהל את כל העולם הזה, ובד בבד להיות דבוק ומקושר בה' בקדושה ובטהרה ובאצילות.
**
"אני יוסף"
שתי מילים בלבד, והקונספציה קרסה.
והנה עדים אנו לקונספציה אחרת:
אוסלו, יביא שלום עלינו.
הגיע אוסלו, הגיעו פיגועים, תופת, התאבדויות, פיגועי ירי.
התנתקות, תביא שלום עלינו.
הגיע הגירוש, הגיעו רקטות וטילים על אשקלון באר שבע ירושלים ותל אביב.
"שקט יענה בשקט" נכניס פועלים ניתן להם כסף זה יביא שלום עלינו.
והנה "דם ואש ותמרות עשן", השביעי באוקטובר.
וזה בדיוק הקונספציה.
חיילים הכריזו "שמע ישראל" במסגד, איזה התלהבות, איזה מוראל, הסירטון הפך ויראלי וחרך את הרשת. הלבבות היהודיות מתרוממות, מחזה מרנין לב שכזה.
אך. אך הקצונה הבכירה בצה"ל, עצוב, עודנה שוגה בקונספציה, הדיחו את החיילים חדורי הרוח והאמונה.
חבר מסביר לי: טוב מה אתה רוצה, הם - הקצינים - לא רוצים שהמלחמה הזו תהפוך למלחמת דת.
ואני מתפקע - מצחוק - מקונספציה.
המחבלים שעלו עלינו ביום שמחת תורה, וטבחו ואנסו ושרפו ועינו וחטפו, למה הם עשו זאת? מה הם צעקו כשהם עשו זאת?
אלללללהו אכבר. זה הסיבה שבשמה הם שוחטים אותנו, כך כתוב להם בקוראן, כך בדיוק התנהג נביאם מוחמד.
ואחר כך, הולך מר פרזידנט בוז'י ברצוג ונפגש עם ערבים (כפי שהתפרסם בשבוע שלאחר שמחת תורה) ואומר שזה לא מלחמת דת.
קונספציה.
מתברר שאם לשבטים הספיק שתי מילים כדי להקריס את הקונספציה.
בעידן המודרני, עם הראש הפרוגרסיבי, אפילו 1,400 נרצחים שנטבחו באכזריות בשם "אללללהו אכבר" כל זה עדין לא מספיק להקריס את הקונספציה.
**
ומה יקרה ביום שתקרוס הקונספציה?
אגלה לכם, זה קל.
ראינו את ההתנגשות הכ"כ מסוכנת שהיתה בין יהודה ליוסף. המצב היה כאוטי. רגע לפני התפוצצות.
"אני יוסף", הקונספציה קרסה, ומעתה עולים לגדולה.
מתברר שיהודי שולט במצרים, היהודים מקבלים מקום של כבוד במרכז האימפריה העולמית. ומשם צועדים לקראת פרשת "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" 17 בגימטריה טוב, הם אכן מבחר שנותיו של יעקב (רש"י).
אף אנו, אם רק נואיל בטובינו להתפכח ולהתפקח מן הקונספציה, העולם יכבד אותנו, הערבים יכבדו אותנו.
המצב כעת הוא שהם צועקים "אללללהו אכבר" ואנו צועקים כנגדם "הגנה עצמית" בשם הדת הפרוגרסיבית.
אם רק נזכור שזו מלחמת דת, וכנגד הדת האיסלאמית נציב את דת האמת "הדת היהודית", "ואנחנו בשם אלקינו נדגול", אז - ורק אז - הם יכבדו אותנו. הרי גם לשיטתם אנחנו "עם הספר" (ביטוי שמקורו בכתבי האיסלאם), אנחנו עם התנ"ך, כל שעלינו לעשות הוא להתחבר אל המקורות שלנו, אל היהדות שלנו, אל הזהות שלנו לאמור: "אני יוסף" "אני יהודי". "בשם א-להי אדגול".
וכאשר האמת תזקוף קומה,
ותפסיק להתבייש מהצל של עצמה.
או אז השקר יקרוס מעצמו,
ולמשיח יפנה את מקומו.
שבת שלום
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com