מדוע לא היה חשש שיתרו יחזור לסורו? / עמירן דביר

״וישמע יתרו כהן מדיין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים״.

כדאי לשים לב לחלוקה בין תחילת הפסוק לסופו.

בתחילה כתוב: ״אשר עשה אלוקים למשה וישראל עמו״.

המידה היא ״אלוקים״ שהיא מידת הדין, ועשה אותה ה׳ למשה ולישראל עמו.

ובהמשך הפסוק : ״כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים״.

המידה היא ״ה׳״ שהיא מידת הרחמים, והיא מתייחסת לישראל בלבד, ללא משה וללא ״עמו״.

רואים באותו פסוק את שתי הבחינות, ״מידת הדין״ ו״מידת הרחמים״, כמו כן רואים עוד הבדל למי נעשה הנס, בתחילה למשה וישראל עמו, ובהמשך לישראל בלבד.

האם יש חילוק בין הרישא לסיפא ואם כן, מה הוא.

2:

חשבתי אולי לומר שהחילוק בפסוק הוא בין ה״הצלה הגשמית״ ל״הצלה הרוחנית״, שניהם חשובים, לשניהם זקוקים בני ישראל, אך אכן יש בינהן חילוק.

בתחילה כתוב: ״את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו״, כאן אולי מדובר על ההצלה הגשמית שעשה אותה הקב״ה דרך מידת הדין שנקראת ״אלוקים״.

כדי להציל את עם ישראל פיזית משיעבוד מצרים, אין ברירה אלא להשמיד את המצרים ממש.

לפני כן לא היה תקדים שהצליח מישהו לברוח ממצרים אם לא הורשה.

מצרים היתה המקום הכי חזק ושמור בעולם, גם מבחינת כחם הצבאי וגם מבחינת הידע הגדול של חרטומי מצריים בכישופים רבים ומגוונים.

הכישופים לא היו רק בגדר אחיזת עיניים, אלא היה בחלקם לעזור ממש בבחינת מציאות אמיתית אותם שאבו החרטומים והמכשפים מהרוחניים השליליים שנמצאים בעולם, כנראה שמצרים היתה מקומם הטבעי של אלו, יותר משאר מקומות העולם.

ממילא כנראה שלהציל פיזית את ישראל מהמקום השמור והחזק בעולם, היה צריך להשמיד פיזית את האומה המצרית.

עניין זה מקורו ב״מידת הדין״, להעניש בצורה קשה את הרוע של מצרים.

לכן תחילת הפסוק מתייחס לשם ״אלוקים״ שהוא ״מידת הדין״.

(כמובן שהקב״ה שולט בעולם כרצונו ויכל היה להוציא את ישראל שלא כדרך הטבע גם ללא השמדת המצרים, אלא שכנראה שסיבותיו עמו, ומאותו שורש שהוריד הקב״ה מלכתחילה את ישראל לשיעבוד מצרים, או בשביל לזקק אותם כדי לכפר על חטא אדם הראשון לפי פירוש אחד, או כדי לחלץ את ניצוצות הקדושה שהיו מעורבבים שם עם ניצוצות של טומאה, לפי פירוש אחר, מאותו שורש כנראה בחר הקב״ה להוציא את ישראל לחופשי על ידי השמדת המצרים)

לעומת זאת, המשך הפסוק מדבר על ״הצלה רוחנית״ משיעבוד מצרים.

שחרור של ישראל מעבודה זרה שהיו מורגלים אליה שם, שחרור ממ״ט שערי טומאה רגע לפני שהיו נכנסים חלילה לשער החמישים בשערי הטומאה, שער שממנו כנראה אי אפשר היה יותר להשתחרר.

שיחרור רוחני זה של ישראל, תלוי בעם ישראל ולא במצרים.

שלא כמו ההצלה הגשמית שמתוקף היותה כזאת, מותנית בהשמדה גשמית פיזית של המצרים, ההצלה הרוחנית תלויה בישראל בלבד ומצריכה כוחות מיוחדים של אמונה חזקה, כזאת שתתגבר על אמונתם הישנה.

כנראה שלהצלה כזאת צריכים את ״מידת הרחמים״ של הקב״ה.

פה לא צריך מידת דין קשה להשמיד את רוחניות מצרים. אלא מידת רחמים מיוחדת לשדרג את עם ישראל.

לפי דברים אלו, ההצלה של בחינת ״ישראל״ השבוי בתוך בחינת ״מצרים״, נעשה בכינוי מידת הרחמים של הקב״ה - ״כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים״ - את ״ישראל״ מבחינה רוחנית מהשבי המצרי - בדרגת ״מצרים״.

אולי ההצלה הרוחנית קשה וגדולה לאין שיעור ממקבילתה הגשמית ומצריכה דווקא את ״מידת הרחמים״ המיוחדת של הקב״ה.

3:

כעת נשאר להבין את החילוק השני, מדוע ההצלה הראשונית היא עבור ״משה וישראל עמו״, ומדוע השניה היא עבור ״ישראל״ בלבד.

חשבתי להסביר זאת לפי דברי ה״אור החיים״ הקדוש שמסביר, כשהתורה משתמשת בכינוי ״בני ישראל״, היא מתכוונת על החלק הטוב של ישראל, כדי להזכירם לטובה בהתאם לנושא בו הם מוזכרים כ״בני ישראל״.

לעומת זאת, כשהתורה בוחרת לכנות בנושא מסוים את ישראל בלשון ״עם״, הכוונה בכינוי זה הוא ל״ערב רב״ שהתערבב בעם ישראל והשפיע עליו לרעה.

אם כן לפי זה, בעניין ה״הצלה הגשמית״ ממצרים, נכללים גם ה״ערב רב״ עם ישראל, הרי גם הם ניצלו מבחינה פיזית ממצרים ביחד עם שאר ישראל.

לכן נאמר בתחילת הפסוק: ״את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו״.

״עמו״ - ה״ערב רב״ שעמו כדברי ה״אור החיים״ הקדוש.

המלה ״עמו״ - העם שלו - מתייחסת למשה, הוא זה שהסכים לבקשת ה״ערב רב״ להצטרף לישראל ביציאתם ממצרים.

הוכחה לדברים אלו אפשר לראות בהמשך, בסיפור ״מעשה העגל״, שם בא הקב״ה בטענה אל משה בלשון: ״לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת ממצרים״.

הקב״ה קורא להם ״עמך״ בצורה שלילית כמיוחסים דווקא למשה, ולא כ״עמו״ של הקב״ה.

אם כן, בעניין ה״הצלה הגשמית״ המוזכרת בתחילת הפסוק, נכללים גם הערב רב - המכונים ״עם״, לכן כתוב ״את כל אשר עשה אלוקים למשה וישראל עמו״.

אך לגבי המשך הפסוק המדבר על ה״הצלה הרוחנית״ של החלק המקורי והטוב של ישראל, בעניין זה לא שותפים חלק ה״ערב רב״, כי הם לא השתחררו רוחנית מבחינת ״מצרים״ כמו שרואים בהמשך בחטא העגל.

לכן בחלק השני של הפסוק לא מוזכר הכינוי ״עם״

אלא ״ישראל״ בלבד, ללא ה״ערב רב״.

4:

״וישמע יתרו כהן מדיין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים..״

צריך לשים לסדר המילים המיוחד בפסוק זה.

סדר שמסביר כיצד היה תהליך קבלת הדברים והבנתם על ידי יתרו.

״וישמע״ - יתרו רצה לשמוע, רצה להבין, יתרו קיבל את אמיתות הדברים, הבין את ה״מידה כנגד מידה״ בעונשם של המצרים, יתרו הבין את ההגיון מאחורי הדברים, יתרו שמע ״שמיעה״ של הבנה וקבלה.

״יתרו״ - מזה שכתוב ״יתרו״ לאחר ״וישמע״, אפשר אולי להבין שיתרו ניגש לשמיעת הדברים באופן ״ניטרלי״, לא מתוך היותו כהן חשוב לעבודה זרה.

קודם שמע והקשיב ללא נגיעות אישיות וללא התנגדות.

קודם ״וישמע״, ורק אז - ״יתרו כהן מדיין״.

״כהן מדיין״ - החשיבות הגדולה של יתרו, חשיבות כל כך גדולה, שיש פרשה על שמו, זכות שזכו בה מעטי סגולה, היא מכח היותו ״כהן מדיין״.

יתרו היה ידוע ככהן גדול הכי חשוב בזמנו.

כהן שבדק, ניסה והבין לעומק את שורשם של כל ה״עבודות זרות״ שבעולם.

חז״ל אומרים שלפני שנתן הקב״ה את התורה לעם ישראל, היו צריכים לקרות שני דברים שבלעדיהם היה התהליך מתעכב.

צריך היה ששני האנשים הכי חשובים בצד ששייך ל״סיטרא אחרא״ של העולם, יודו שה׳ הוא האלוקים.

דווקא להודאתם של שני אנשי מעלה אלו, היתה חשיבות כדי להעביר את העולם לשלב הבא של קבלת עם ישראל את התורה.

הראשון היה פרעה מלך מצרים, המלך של הממלכה החזקה בעולם, המקום שאליו התכנסו שלל עבודות זרות ומיטב הכישופים, יותר משאר העולם.

כדי לתת את התורה לישראל, צריך היה פרעה מלך העולם הגשמי השלילי, להודות בפה מלא שהוא וכל עמו טעו ואמונתם היתה שקר.

אכן לאחר תהליך עשרת המכות, הודה פרעה בפה מלא: ״עתה ידעתי שה׳ הוא האלוקים״

פרעה הרשע המלך הגדול של הכוחות השליליים, סופסוף הודה בקיומו של הקב״ה כמלך יחידי של כל העולם על כל מרכיביו.

השני היה יתרו, החשוב והמבין הכי גדול בעולם בכל ענייני ה״עבודות זרות״.

הוא ניסה את כולן, למד והבין אותם.

הקב״ה חיכה שגם יתרו, שבא מהצד הרוחני של הצד השלילי של העולם, צד ה״סיטרא אחרא״,

זה שראה, הבין וניסה הכל, גם הוא יודה בפה מלא: ״עתה ידעתי שה׳ הוא האלוקים״.

לכן כתוב; ״וישמע, יתרו, כהן מדיין״.

כנראה ש״מדיין״ היתה ראש לעבודות זרות, ויתרו היה שם ה״כהן הגדול״.

כמו שמצרים הייתה ראש העולם הגשמי, עם העושר הכבוד והידע הכי גדול בכשפים, כך מדיין היתה ראש העולם הרוחניים השליליים.

״חותן משה״ - לאחר שאמרה התורה את חשיבותו של יתרו מכח היותו הכהן הגדול לעבודות זרות,

אומרת התורה שמי שסלל ליתרו את הדרך להאמין בקב״ה, היה משה.

כנראה שבתקופה הארוכה שגר משה בביתו של יתרו, דיברו לא מעט בענייני השקפה ואמונה, כנראה תקופה זו עשתה טוב ליתרו וגרמה לו לבחור בדרך האמת.

לכן - ״חותן משה״.

6:

או שאפשר להסביר בדרך אחרת.

מזה שקודם כתוב ״כהן מדיין״ ורק אח״כ ״חותן משה״, אולי הכוונה שלאחר ששמע והבין יתרו, עדיין צריך היה לשמר ולחזק את אמונתו החדשה, כדי שלא יחזור לסורו, לא במעשה ואפילו לא מבחינה תודעתית מחשבתית.

אפילו שהתורה מציינת את חוזק שמיעתו והבנתו, עדיין, אין לו אפוטרופוס שלא יחזור אחורה לאמונתו הישנה, הרי היצר הרע מחכה לכל אחד בפינה ובמיוחד לגדול שבהן, הכהן הגדול של מדיין.

לכן אולי צריך היה משה לחזק את אמונתו של יתרו עוד ועוד, כדי שיוכל להמשיך לשמור בדעתו החדשה בבחינת מוסיף, הולך ומתחזק באמונתו בקב״ה.

כל זה קרה בזכות היותו ״חותן משה״.

7:

עוד אפשר לומר, שאולי זאת היתה הסיבה שזכה יתרו בכלל לכל הזכות הגדולה הזאת, מהיותו קשור משפחתית למשה רבנו, זה שבחר בו הקב״ה לתת דרכו את התורה הקדושה לעם ישראל.

יתרו הוא חותנו של משה לא רק במובן ה״משפחתי״, אלא חותן משה בקטע הרוחני של עניין קבלת התורה.

יתרו קשור למשה כי בזכות הודאתו החשובה ״עתה ידעתי״ ועזיבתו את כל העבודות זרות של העולם לטובת ההכרה בעם ישראל והקב״ה, התקדם העולם לשלב בו קיבלו עם ישראל את התורה הקדושה.

לכן: ״יתרו חותן משה״.

8:

עוד אפשר לומר, שבמילים: ״ויקח יתרו כהן מדיין חתן משה״, מעידה התורה הקדושה שיתרו עבר באמת, מבחינה של ״כהן מדין״, לבחינה של ״חותן משה״.

התורה מעידה שיתרו עבר ממצב בו היה מונח בעבודה זרה, למצב שקשור לקב״ה ולתורת ישראל, בחינת ״חותן משה״ - חותנו של התורה הקדושה.

מדוע צריכה התורה להעיד על זה?

היא אכן צריכה, מאותו שורש של חשיבות הודאתו של יתרו, כך יש חשש גדול שמא יחזור לסורו ויהרוס את מה שבנה קודם, כגודל חשיבות הודאתו, כך חלילה עלול להיות הרס רב אם יחזור לסורו.

חשיבותה של הודאתו בפה מלא ״עתה ידעתי כי ה׳ הוא האלוקים״ לעניין קבלת התורה, גורמת לחשש מה יקרה חלילה אם יחזור בו, והתברר למפרע שההתבססות על חזרתו בתשובה היתה מוטעית ביסודה.

לכן צריכה התורה הקדושה להעיד שיתרו עבר באמת ממצב של ״כהן מדין״ למצב של ״חותן משה״.

התורה מעידה שזהו מצב מוחלט וקבוע, ללא דרך חזרה.

לעולם יהיה יתרו בגדר ״חותן משה״, חותנו של התורה.

בברכת שבת שלום

עמירן דביר (דבורקין) הלוי