1:
פרשת ״משפטים״ מתחילה בדיני ״עבד״ ו״אמה עברייה״.
התורה מלמדת אותנו שאי אפשר לקנות את ״גופם״ של עבד ואמה עברייה, אלא את עבודתם בלבד ולתקופה מסויימת, עבודה זמנית שעליה יקבלו שכר.
מדוע אם כך הוא נקרא ״עבד״?
מפני שהוא עושה זאת בעל כרחו ואינו אדון לעצמו להחליט להפסיק עבודתו.
ישנם שני סוגים של ״עבד עברי״.
האחד במקרה שתפסו אותו גונב ממישהו ואין לו איך להחזיר, במקרה כזה ה״בית דין״ מוכר אותו לעבד, עד שיעבוד מספיק זמן כדי לקבל את שכר עבודתו, כדי שיוכל להחזיר את מה שגנב כמו, שנאמר ״שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו״.
המקרה השני הוא אדם שמוכר עצמו בגלל דוחק פרנסתו.
פרשת ״עבד עברי״ האמורה כאן מדברת במקרה שמכרוהו בית דין.
עבד זה יהיה חייב להשתחרר לאחר שש שנות עבודה ורק במקרה שמתעקש העבד להשאר אצל אדוניו, לוקח אותו אדונו ל״מזוזת הדלת״ ושם ״רוצע״ את אוזנו.
אוזן ששמעה בהר סיני את הציווי ״כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים״ - ולא מקיימת אותו אלא ברצונה להשאר עבד לאדון בשר ודם, לאחר הזמן הקצוב, דינה ל״הרצע״.
הקב״ה רוצה אותנו שנהיה עבדים שלו, לא עבדים של מישהו אחר.
אם כן, מזה שחייבים לשחרר ״עבד עברי״, לאחר שש שנים, נוכל ללמוד שאין אפשרות לקנות את גופו של העבד, השייך בעצם לקדוש ברוך הוא, אלא את עבודתו בלבד, עליה הוא מקבל שכר.
עבד שטוב לו אצל אדוניו ובוחר להשאר, משתחרר סופית בשנת ה״יובל״.
כיוון שאין אפשרות לקנות את גופו של מישהו מישראל.
2:
פרשת ״יתרו״ מסתיימת ב״עשרת הדברות״.
צריך להבין, מדוע התורה בוחרת לפתוח את פרשתנו מייד לאחר עשרת הדברות, דווקא במצוות ״עבד ואמה עבריים״?
ישנם לכאורה דינים רבים שעלינו ללמוד אותם לפני שנגיע לענייני עבדים, דיני ״ממונות״ שבין אדם לחברו למשל, ועוד.
הרי איך הגיע אותו אחד להיות עבד? בגלל ״דיני ממונות״, אם כן ראוי היה לכאורה לפתוח תחילה בהם.
שמעתי מחמי היקר והאהוב, הרב אליהו הירש, הסבר יפה על העניין.
התורה מזכירה את דיני עבדים מייד לאחר עשרת הדברות כדי לספר לנו את העומד לקרות בעתיד.
ידועים הדברים שבית המקדש הראשון נחרב בגלל שעם ישראל עברו על שלושת העבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.
אבל בספר ״ירמיהו״ כתוב שהוא הוכיח את עם ישראל ואמר להם שצרה זו של ״בבל״, באה להם כיוון שלא הקפידו לשחרר את אחיהם העבדים לאחר שש שנים, אלא המשיכו להחזיק בהם כנגד התורה.
מסופר ב״ירמיהו״ שכשצרו הבבלים על ירושלים אמר להם ירמיהו שאם הם ישחררו מייד את העבדים, העיר לא תחרב ובית המקדש לא ישרף.
בתחילה לא שמעו אליו עשירי העם מחזיקי העבדים, אך לאחר תקופה שהמצור החל להפוך בלתי נסבל, החליטו בלית ברירה להקשיב לירמיהו ולשחרר את עבדיהם.
לא עבר זמן רב מאז שוחררו העבדים, והקב״ה שלח להם כמתנה, עזרה בלתי צפויה.
צבא מצרים יצא להלחם בבבלים שהיו אויב משותף להם ולישראל.
כשראו הבבלים שהמצרים מתקרבים כדי להלחם בהם החלו לסוג מירושלים.
ראו עשירי ירושלים את הבבלים נסוגים, הבינו שהאיום הוסר, שכחו את דברי ירמיהו ולקחו חזרה אליהם את כל העבדים המשוחררים.
ראה זאת הקב״ה והחליט להפסיק את העזרה שרצה לשלוח לישראל.
עשה נס, בדיוק כשהגיעו המצרים לאזור ״ים סוף״, פלט הים את גופות ״המצרים הקדמונים״ שטבעו ב״ים סוף״ בתקופת יציאת מצרים.
התפלאו המצרים לפשר הגופות הנפלטות מהים, כשהבינו שמדובר באבותיהם הקדמונים מתקופת יציאת מצרים שמתו בגלל עם ישראל, החליטו לחזור על עקבותיהם ולא להלחם בבבלים, כדי לא לתת לישראל שום הנאה ממלחמה זו.
ראו הבבלים את המצרים נסוגים, חזרו לצור על ירושלים, בהמשך החריבו אותה ושרפו את בית המקדש.
זאת הסיבה שכתבה התורה לאחר ״עשרת הדברות״, את דיני עבד ואמה עבריים, כדי לספר לנו את העתיד לקרות.
אם נכשל בדיני ״עבד עברי״, סופנו לגלות מארץ ישראל.
3:
נמצאים אנו בתחילתו של חודש אדר, עליו נאמר ״משנכנס אדר מרבין בשמחה״.
זאת ההזדמנות לברר, איך בכלל משיגים אותה ומה הם הדברים שמרחיקים אותה מאיתנו.
הספר ״מכתב מאליהו״ של הרב דסלר, פותח בנסיון להבין, מיהו השמח באמת והיכן טמון העושר האמיתי.
נתחיל מהאדם העשיר.
האם הוא באמת שמח? האם הוא חי בשלווה? התשובה היא שלא.
כמה שיהיה האדם עשיר ובעל נכסים יותר , כך ירבו דאגותיו.
גם זמן פנוי לשקט ושלווה, יהיה קשה לו למצוא, כמו שאמרו חכמינו ״מרבה נכסים מרבה דאגה״.
נעבור לאדם העני.
האם עני זה יכול להיות באמת שמח? האם באפשרותו לחיות בשקט ובשלווה? התשובה היא שלא.
העני תמיד יהיה מוטרד שמא לא יצליח לפרנס את משפחתו.
האמת היא, ש״אושר״ לא קשור בכלל ל״עושר״ אלא תלוי לגמרי בדברים אחרים.
קחו תינוק, לא משנה איזה תבחרו, תמיד הוא יהיה
מאושר.
שנותיו הראשונות יהיו מלוות תמיד בחיוך ושמחה.
אז מה מתקלקל בדרך? איפה נמצאת הצומת הקריטית הזאת שגורמת לאבד שמחה?
מסביר הרב דסלר שיש שלושה דברים שגורמים לאיבוד השמחה ומי שיש לו אפילו אחד מהם, לעולם לא יהיה שמח.
אלו הן: ה״קנאה״, ה״תאווה״ וה״כבוד״.
כדברי חז״ל שהם אלו שמוציאים את האדם מהעולם.
מי שיש לו אפילו אחד מהם, אושרו תמיד יהיה תלוי ב״משהו״ או ב״מישהו״ אחר.
אדם כזה לא יצליח להיות האדון שאחראי על השמחה כשירצה להשיג אותה, כיוון ששמחתו תהיה תלויה באחרים ולא בו.
אדם שיש בו את מידת הקנאה, אושרו יהיה תלוי תמיד באנשים אחרים, אדם קנאי הוא אדם שזקוק לאחרים כדי להגדיר את מצבו, סוג של עבד.
אדם שרודף אחרי כבוד, עם הזמן יגיע למצב שמה שמגדיר אותו זה מה שאחרים חושבים עליו, או כמות הכבוד שמקבל מהם.
אם יכבדו אותו - הוא ישמח, ואם לא יכבדו - יהיה בעצבות.
הנה עוד סוג של עבד שתלוי באחרים כדי להגדיר את אושרו.
כמובן שגם אדם שחייו תלויים בתאווה מסוימת ורק אם יקבל אותה יצליח לשמוח, אין לנו עבד גדול מזה.
אם כן, כמה שנעבוד יותר על מידות אלו, ה״קנאה״, ה״תאווה״ וה״כבוד״, כמה שנצליח להפחית את תלותנו בהן, כמה שנצליח להעלים אותן מחיינו, כך נחזור להיות משוחררים ושמחים באמת.
בברכת ״משנכנס אדר מרבים בשמחה״
עמירן דביר (דבורקין) הלוי