1:
פרשתנו מתחילה בפסוק: ״דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה..״
מבהיר הקב״ה לכל עם ישראל שה״משכן״ שהם עומדים לבנות, הוא גם בשבילו וגם בשבילם שנאמר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״.
דבר זה לא יקרה אם לא יתרום כל אחד ואחד מישראל כפי יכולתו.
מצווה זו שונה משאר המצוות, כיון שהיא מורכבת מ״חובה״ ו״רשות״.
״חובה״ על הציבור בכללותו למנות גזברים שיהיו אחראים לאסוף מכל ישראל את התרומות.
אך לגבי היחיד, אין חובה לתת סכום ספציפי, אלא רשותו של כל אחד ואחד לתרום כפי נדיבותו ויכולתו.
2:
התורה מונה חמישה עשר דברים שרק מהם מותר לבנות את ה״משכן״ ואלו הם:
״זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן״.
לכאורה קשה, מדוע התורה כותבת את ״אבני השוהם והמילואים״ בסוף הרשימה, האם הם לא יותר חשובים מ״עורות תחשים ועצי שיטים״, מ״שמן״ ו״בשמים״?
לכאורה ראוי היה לכתוב אותם מייד אחרי ה״זהב כסף ונחושת״?
שמעתי שני תירוצים על שאלה זו.
מי שהביאו את ״אבני השהם והמילואים״, היו נשיאי השבטים.
הם בחרו לחכות שכל ישראל ירתמו קודם, תחילה לראות מה יתנו כולם, רק במקרה שיהיה חסר לאחר שכולם יתרמו, רק אז יתרמו גם הם כדי להשלים את החסר.
בגלל שמלכתחילה לא התנדבו הנשיאים כמו כל עם ישראל, בגלל שהשאירו את תרומתם כ״ברירת מחדל״, נכתבו תרומותיהם אחרונות.
3:
עוד תשובה שמעתי.
כתוב ש״אבני השהם והמלואים״ נפלו מהשמים ביחד עם ה״מן״ כמתנה לעם ישראל.
כשאספו עם ישראל את ה״מן״, אספו איתו גם את אותן אבנים טובות שנפלו משמים.
דוקא את האבנים האלו שקיבלו במתנה ללא שום עבודה, מחשבה וטירחה, בחרו הנשיאים לתת לתרומת המשכן.
כל עם ישראל טרח ועמל על התרומה שתרמו, אך הנשיאים תרמו משהו שבא להם בקלות וללא עמל. לכן נחשבת תרומתם פחותה, כתובה רק לקראת סוף הרשימה.
מזה נוכל ללמוד, שחשיבות ה״תרומה״ תלויה גם בהשתדלות ה״תורם״ להזדרז ולהיות בין הראשונים שתורמים, לא לחכות לסוף, לא לנסות להתחמק.
נלמד גם שיש חשיבות לעמול ולהתאמץ כדי לתרום, לא לעשות זאת כ״דרך אגב״ ללא מאמץ.
נלמד עוד דבר חשוב.
אם נרצה את הקב״ה איתנו, בתוכנו, עלינו לעזור ולתת מעצמנו כמה שיותר לטובת כלל עם ישראל.
4:
כשהייתי נער צעיר, אחת מהנאותיי הגדולות היתה לעבור בלילות בין האולמות שהיו בסביבתי הקרובה, בחיפוש אחר חתונות, במטרה לצפות בתזמורות שהיו משמחות שם את האורחים.
הייתי יכול לעמוד ולהביט שעות ארוכות בכל תזמורת ותזמורת, בכל נגן ונגן.
בדקתי ובחנתי כל תו וצליל, שומר במוחי את אלו שבחרתי לשמור, אלו שיעזרו לי בעתיד המוזיקלי שתכננתי כבר מגיל צעיר.
לאחת מהלהקות שהייתי רואה תדיר, קראו תזמורת ״ישורון״.
מנהלה המתוק והחייכני, לא רק שהפליא לנגן על סקספון וקלרינט, הוא היה גם הזמר.
בתקופה המדוברת, היו הם המופקדים על הריקודים בחתונותיהם של ה״חברונערס״.
מה שהיה טוב ל״חברון״, היה טוב לשאר הציבור.
בקיצר, הבנתם על מה אני מדבר.
אני קופץ שלושים וחמש שנים קדימה, לתקופה שלנו.
אי שם בעיר ״אלעד״, יושב לו יהודי מבוגר, זקן בשנים, זקן מופלג בחכמה, יושב על סטנדר, שקוע כולו בתורה הקדושה, מבוקר ועד לילה.
אותו יהודי מיוחד השקוע בלימוד, הוא אותו מנהל תזמורת ״ישורון״, זה שהפליא לשיר, לנגן ולשמח.
שמו של אותו יהודי צדיק הוא - ר׳ דוד שאול גרינפלד שיחיה לאורך ימים ושנים.
ר׳ דוד שאול זכה לכתוב חידושים על התורה הקדושה בסידרת ספרים הנקראים בשם ״נאות דשא״.
הספרים מוצעים למכירה במחיר שווה לכל נפש, גם אני רכשתי אותם.
חשוב לי לפרסם את ר׳ דוד שאול וספריו כיוון שסיפור חייו קרוב מאד לליבי ומחזק את נפשי.
כ״בעל מנגן״ שמשמח כבר עשרות שנים בחתונות ושמחות, השאיפה האמיתית שלי לעתיד היא לזכות לשבת וללמוד תורה, מבוקר עד לילה אם רק יתאפשר לי.
מתפלל שאזכה להגיע לדרגה הזאת של ר׳ דוד שאול גרינפלד שהשתדרג מ״בעל מנגן״ ל״תלמיד חכם בן תורה״.
הנה התמונות של ר׳ דוד שאול וספריו, מי שירצה לרכוש אותם, ישמח אותי מאד, ישמח גם את ר׳ דוד שאול, ה״בעל מנגן״ שהפך ל״בן תיירה״.
במידה ואתם מתעניינים בספרים, פנו אליי ואשמח לחבר אתכם אליו.
תזכו למצוות,
בברכת שבת שלום לכולם
ה״בעל מנגן״ - עמירן דביר (דבורקין) הלוי