"ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם"
מספרת בת שבע סדן, שבנה לוחם בעזה: שאלתי אותו מה הדבר הראשון שתעשה כשתחזור הביתה?
אקנה תמונה של בית המקדש, ואתלה בסלון הבית - כך ענה החיל הגיבור - בכל בית שנכנסתי בעזה יש שם תמונה של אל-אקצא, עלינו ללמוד מאוייבינו (ככתוב "מאוייבי תחכמני") עלינו לשים פעמינו לכיוון בית המקדש.
במלחמת "חרבות ברזל" מבינים אנו דבר חשוב:
אמונה אי אפשר לנצח לא עם חרב, גם לא עם ברזל.
עם ישראל אלפי שנות גלות רדיפות השמדות שריפות ועלילות, למרות הכל עם הנצח דבק באמונה, והנה אנחנו פה חיים כולנו היום.
עם הנצח שרד בזכות תורה ואמונה, ואז קמה המדינה הביאה לנו חרבות וברזלים, טנקים ומטוסים. זה אמנם טוב מאוד, ה' רוצה שנעשה כלי בדרך הטבע להגן על עם ישראל הדרים בארץ ישראל. כך נהגו החשמונאים לפנינו, כך נהג דוד מלכינו.
אבל יש מי שמתבלבל, יש מי שחושב שהניצחון שלנו יבוא רק בזכות הטנקים והחרבות. כך הדברים התגלגלו עד מלחמת "חרבות ברזל", מלחמה זו חייבת לפקוח את עינינו.
העזתיים הרצחניים שקמו עלינו לכלותינו בשם הדת האיסלאמית, קראו למלחמה הזו "מבול אל-אקצא", מלחמתם היא על הר הבית (לא פחות!!).
כשהם באים בשם אמונה דתית, ואנחנו מציבים מולם "חרבות ברזל" לא נוכל להם. הניצחון שלנו עליהם יבוא רק מתוך תודעה אמונית של בית המקדש.
החיילים היקרים שלנו כבר הבינו זאת, הם עושים גרפיטי של אמונה, הכרזות שמע ישראל בלב העם האיסלאמיסטי, תגי משיח לכל דכפין, אחד החיילים אייר בית מקדש על בית בעזה והכריז המלחמה על בית המקדש.
הבעיה הקשה היא, ההנהגה.
הנהגת צה"ל וההנהגה הפוליטית היא טרם הבינה (ואולי הבינה אבל טרם הפנימה) את גודל השעה ומהות המערכה.
ומתוך כך נזרום היישר לפרשת השבוע:
פרשתנו תרומה,
נפתחת בסערה.
זהב כסף ונחושת,
ארגמן תולעת שני וצמר תכלת.
יהודים תורמים למקדש,
בלב מתרונן ונרגש.
והנה המצוה ליהודים,
"ועשו ארון עצי שטים.
אמתים וחצי ארכו,
ואמה וחצי רחבו".
אמנם פרשתנו עוסקת בבנית המשכן, אבל משכן זה הוא רק הפרומו לבניית המקדש, וכבר אמרה הגמרא "משכן איקרי מקדש".
תכלית ומהות המשכן הוא לחבר את הקודש והחול, נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". ה' רוצה בית גשמי בעולם הה הגשמי שיהיה מכון לשבתו ית'. מן הבית הזה תצא השכינה והקדושה לכל רחבי העולם.
כדי להבין עד כמה חשוב ומשמעותי הדבר, די לנו אם נביט על העיסוק הכמעט אובססיבי של התורה סביב המשכן המקודש. פרשת תרומה, תצוה, חצי מפרשת כי תשא, בפרשות אלו בא הציווי על מלאכת המשכן. ויקהל פקודי, התורה מספרת (נראה כמו חזרה מדוייקת על מה שנאמר בפרשות שלפני) את כל מה שעשו בני ישראל בפועל "כאשר צוה ה' את משה".
נמשיך לספר ויקרא, כמעט כל הספר דן על קרבנות שיביאו למשכן המקודש. לכן הספר מכונה בפי חז"ל "תורת כהנים".
רש"י מגלה לנו ענין נוסף: מלאכת המשכן לא התחילה רק עכשיו, במדבר. כבר אבינו יעקב עוד לפני שירד למצרים לקח עמו ארזים, וציוה לבניו שיגדלו ארזים במצרים, מהם יבנו בהמשך את המשכן.
זה מלמד אותנו שבמשך כל שנות הגלות היהודים הנאנקים תחת עול השעבוד המצרי העסיקו את עצמם בחירוף נפש על חלום המקדש.
הרבי מליובאוויטש מסביר דבר נפלא: העיסוק בעצי הארזים במשך שנות הגלות, הם אלו שהפיחו תקוה בלבבות היהודים המעונים והנרדפים, יום יבוא ונצא מן עמק הבכא המצרי, ונבנה משכן לה' אלוקינו.
והנה אנו, העומדים בדור האחרון לגלות, מתבוננים בהיסטוריה וקולטים, גם אנחנו בדרך אבותינו.
החלום שהחזיק אותנו במשך אלפי שנות גלות, זה לא החלום להקים מדינה דמוקרטית, אלא חלום אחד ויחיד לחזור לציון "ותחזינה עינינו".
שלוש תפילות ביום נתפלל לאלוקינו,
אז נשים פעמינו לכיוון בית מקדשנו.
ואוטוטו בקרוב ממש,
נחזה בעינינו בבנין המקדש.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com