"כי תשא את ראש בני ישראל".
בפרשתנו בני ישראל ירדו עד שאול תחתית, עוד לא עברו ארבעים ימים מן המעמד הנשגב "מתן תורה", וכבר רצים ומשתחווים לעגל הזהב.
חטא חמור זה גרר בעקבותיו גזירת השמדה וכליה על העם היהודי, כדברי ה' למשה: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם".
ובכן, באותה פרשה בה משה רבינו יורד עם לוחות הברית (הלוחות הראשונות, והלוחות השניות) בה בפרשה מסופר על חטא העגל וגזירת ההשמדה. איזה ניגודיות? איזה פער? "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (מגג גבוה לבור עמוק), או אם תרצו בהפוכה: מעומק שאול תחתית עד שמי רום.
הכיצד? איך זה נעים בני ישראל במטוטלת כזו קיצונית? ומה תקנתם?
סיבת הירידה התלולה היא "גלות התודעה".
נכון.
בני ישראל כאומה,
קיבלו את התורה.
כאיש אחד בלב אחד,
"באו כולם בברית יחד,
נעשה ונשמע אמרו כאחד".
המכלול היהודי הוא טוב, טוב מאוד, הכי טוב שיכול להיות. אבל כאשר היהודי נשאר בינו לבין עצמו, שם יכול להתפתח שגיונות והזיות (בהתאם לתודעת היהודי הפרטי). וזה בדיוק מה שקרה כאשר משה נעלם לרגע קטן.
משה רבינו הוא "ראש בני ישראל", הוא הגורם המאחד של עם ישראל, כאשר כל בני ישראל נמצאים תחת חסותו של הרבי הגדול, אז כולם מתאחדים כאחד ומתייחדים עם ה' אחד.
אך אויה. הרבי נעלם, הרבי עלה להר סיני ולא רואים אותו. כעת נדרש היהודי לעבוד ע"פ תודעתו האישית, ופה נדרשת "תודעה יהודית".
ה"תודעה הגלותית" סחבה את בני ישראל לכיוון עגל הזהב, ולכן מצוה התורה להחליף את התודעה, "כי תשא את ראש בני ישראל", כלומר: צריך להרים את הראש והתודעה של בני ישראל, ומתוך כך תצמח התקנה לחטא העגל.
ותיכף ומיד עולה השאלה:
כיצד מחליפים תודעה?
על זה המענה, כל אחד יתן מחצית השקל.
במצוה זו יש כמה היבטים ודגשים, אך לכל לראש: כדי להחליף תודעה צריכים לחשוב על הזולת.
כאשר אני חושב על עצמי, על צרכי הגוף שלי, ואפילו על צרכי הנשמה שלי. זוהי הגלות במיטבה. אני מרוכז בעצמי ומתחפר בתוך עצמי, אני כלוא בתוך עצמי ותודעתי.
ואז בא המהפך, היהודי יוצא מהגלות, הוא מחליט לצאת מעצמו, ולראות את זולתו, להתאחד עם כלל ישראל, וזוהי התחלת הגאולה, "גאולת התודעה".
שבוע הבא נקרא בתורה פרשת "ויקהל". וליתר דיוק: כבר בשבת זו, שבת פרשת "כי תשא", במנחה של שבת נתחיל לקרוא פרשת "ויקהל".
שבת פרשת "ויקהל" - "שקלים" תשנ"ב זו השבת האחרונה שזכינו לשמוע שיחת קודש מפי קודשו של הרבי מליובאוויטש.
השיחה עסקה בביאור מצות מחצית השקל (פרשת "שקלים", היא תחילת פרשתנו "כי תשא) ועוסקת בדיוק בנקודה הזו:
"ויקהל" - כלל ישראל מתקהלים ומתאחדים.
"מחצית השקל" - כל יהודי זוכר שהוא כשלעצמו הוא רק מחצית (וכמאמר המשנה: "כשאני לעצמי - מה אני"), השלימות בוא תבוא לאחרי שיהודי יתאחד עם עוד יהודי.
[חסידים של הרבי מצביעים על העובדה הבאה:
ביום הכתרתו של הרבי לנשיא תנועת חב"ד (יא' שבט תשי"א) הרבי הכריז שתפקידו לחבר כל יהודי לה' באהבת ישראל.
שיחתו האחרונה לעת עתה של הרבי, אף היא עוסקת בענין אהבת ואחדות ישראל.
וזה נעשה פרק זמן קצר לפני שהרבי נעלם מעינינו. הלא דבר הוא]
**
המן האגגי התכונן להשמדה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים . . ביום אחד".
"להשמיד להרוג ולאבד . . ביום אחד" זה כמובן מזכיר לנו את פצצת האטום שמכינים האיראנים.
המן אפילו מוכן לשלם עשרת אלפים כיכר כסף.
רבינו המהרש"א (מגילה יב.) מביא בשם החזקוני שעשרת אלפים כיכר כסף יוצא בדיוק כמנין חצאי השקלים שבני ישראל תרמו במדבר.
ועל זה אמרה הגמרא במגילה, אמר לו הקב"ה (להמן): "רשע, כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ".
הוה אומר: מה הדרך להפוך את הגזירה הנוראה של ההשמדה? אחדות ישראל.
וזה בדיוק מה שציותה אסתר "לך כנוס את כל היהודים - מנער ועד זקן טף ונשים".
וזה בדיוק מה שעשה מרדכי היהודי, הוא קיבץ 22,000 ילדים ולימד אותם תורה.
וכך נהפכה הגזירה הנוראה לימי אורה ושמחה.
אם נתבונן ונעתיק את דברי הימים של מגילת אסתר לדורינו, נגלה שההיסטוריה חוזרת על עצמה.
בימים ההם: המן האגגי לקח את החותמת של המלך הפרסי, ובה הוא חתם על גזירת ההשמדה ביום אחד.
בזמן הזה: העם האיראני (הפרסי) מכין פצצת השמדה ביום אחד.
בימים ההם: גזירתו של המן לא באה בחלל ריק, המן תפס את נקודת הפירוד בעם היהודי, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", עליה הוא רכב בדרך להשמדה.
בזמן הזה: חמש מערכות בחירות, מפלגות ומשסעות, כאשר בשיאן יהודים הכניסו ערבים לממשלה כדי לנצח את התיקו בין היהודים. ובשנה האחרונה הפגנות סוערות מפלגות ומשסעות של קומץ שלא מוכן לקבל את עיקרון "הדמוקרטיה" - "הרוב קובע".
בימים ההם: גזירת ההשמדה באה כעונש על כך שבני ישראל התרחקו מהתורה, "נהנו מסעודתו של אותו רשע", השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר.
בזמן הזה: בהסכמי אוסלו (ועוד לפני כן) נוצר תהליך שבני ישראל מנסים להדמות לכל העמים הנאורים ("לא עוד - עם לבדד ישכון". כך הכריז יצחק רבין ביום ג' אלול תשנ"ג, היום בו הונחו הסכמי אוסלו על שולחן הכנסת).
אבל אז הגיע הגזירה הנוראה.
בימים ההם: גזירת המן הנוראה.
בזמן הזה: אסון שמחת תורה.
ובני ישראל התעוררו (אז) ומתעוררים (היום) אל התורה והאמונה,
מוסיפים עוד מצוה, בדגש על צדקה, באהבה ובחיבה.
וכן תהיה לנו,
שכוחנו באחדותנו,
ובקרוב ממש תחזינה עינינו,
שפצצת האטום תתפוצץ על שונאינו,
ונעלה בשמחה לבית מקדשנו.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com