"אלה פקודי המשכן משכן העדות", חגיגה גדולה בפרשתנו מסיימים את מלאכת המשכן.
בסוף הפרשה השמחה תתגבר כאשר כל הקהל יכריז "חזק חזק ונתחזק".
איזה התרגשות, איזה שמחה, איזה התלהבות.
והנה מגיע הפרשן הגדול ר'בינו ש'למה י'צחקי (רש"י. שהיום - ה' אדר - זה יום הולדתו) וכאילו נועץ סיכה בבלון.
וכך כותב רש"י ריש פרשתנו "המשכן משכן" - "שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל".
כן כן. קראתם נכון. בתוך שלל הפסוקים המרגשים של מלאכת המשכן, והנה כבר מסיימים, איזה התרגשות. ובתחילת המופע המרגש והמסכם של מלאכת המשכן, מספר לנו רש"י שבית המקדש עתיד להחרב, ולא פעם אחת אלא פעמיים, ויש לזה כתובת מדוייקת: "עונותיהן של ישראל".
מה הקטע? למה להרוס את השמחה?
הפלא גדול עוד יותר, כי קטע אחרי רש"י כותב "משכן העדות" - "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם".
מצויין. אפילו הקב"ה סלח ומחל על "החטא ההוא", והנה הוא משרה שכינתו בינינו, וזה הזמן - לדעתו של רש"י - לצער אותנו ולהזכיר לנו שבית המקדש עתיד להחרב בגלל "עונותיהם של ישראל".
למה רש"י? למה?
הרבי מליובאוויטש בדרכו המיוחדת נותן לנו מבט מיוחד של "אהבת ישראל" על כל המהלך.
תחילה נשים לב, רש"י מדגיש לנו שהחורבן עצמו הוא כמו "משכון".
"משכון" זה לקיחת חפץ על מנת להחזיר, קרי: רש"י מבאר לנו בטוב טעם, שגם אם חלילה ייחטאו בני ישראל, ולא יגיע להם בית מקדש. ובכן, גם אז יהיה חורבן זמני בלבד!!
כלומר: בעצם הזכרת רש"י את החורבן הוא מדגיש לנו שאנחנו - עם ישראל - בברית נצחית עם הקב"ה.
מזה מובן גם שהמשכן עצמו ("משכן איקרי מקדש" ו"מקדש איקרי משכן") נצחי הוא.
היה אפשר לחשוב, שהמשכן הוא ענין זמני, כך הוא היה במדבר "אוהל ארעי", נוסע ממקום למקום, וכאשר המשכן נוסע הלאה, אין קדושה במקום.
ומזה היה ניתן להסיק - חלילה - שאף המקדש זמני הוא.
על זה נעמד רש"י וכותב מיד בתחילת החגיגה. לא ולא.
המקדש נצחי הוא.
גם אם ישנו חורבן, זה רק מפני ענין צדדי, "עוונותיהן של ישראל", אבל המקדש מצד עצמו הוא נצחי, והחורבן שלו הוא זמני בדוגמת משכון.
כמו שעם ישראל הוא עם הנצח, וגם אם חלילה היהודי חוטא, וגם אם מגיע לו עונש, והוא יקבל חלילה יסורים או גלות, סוף כל סוף "יהודי הוא יהודי" "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא".
וכך המקדש הוא המשכן, "משכן העדות - עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל".
מסקנה: עם ישראל הוא עם הנצח, העם שכרת ברית עם אלוקי הנצח, ומכוח נצחיות העם הזה, נמשכת קדושה נצחית לבית המקדש. החורבן הוא רק בדוגמת "משכון" זמני, וגם בעת החורבן "והשמותי את מקדשיכם" אע"פ שהם שוממים וחרבים, בקדושתם הם עומדים.
[זה יסביר פרט נוסף בקדושת ירושלים, ובהבנת דברי שלמה המלך.
מיד כאשר סיימו לבנות את בית המקדש (הראשון) אמר שלמה תפילה מיוחדת "ברוך ה' . . אשר דבר בפיו . . לאמר מן היום אשר הוצאתי את בני ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל" (מלכים א. ח.טו-טז).
פתח בכד וסיים בחבית. ריש דבריו מציין שלמה שהקב"ה לא בחר בעיר לשכן שמו שם, וסיים דבריו שבחר בדוד. מה הקשר? שלמה היה צריך לסיים - לכאורה - שהקב"ה בחר בירושלים.
אלא מסביר הרבי מליובאוויטש:
בתהלים פט מסביר לנו המשורר מהי מלכות בית דוד "כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי" ובהמשך הפרק "אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם וחסדי לא אפיר מעמו".
וכך פסק הרמב"ם (הלכות מלכים א.ז.) "כיון שנמשח דוד . . הרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנאמר "כסאך יהיה נכון עד עולם".
וזה תמצית הענין.
דוד המלך הוא המלך של עם ישראל עם הנצח.
דוד המלך הוא אבי שושלת המלוכה של עם הנצח.
דוד המלך קבע את מקום מושבו בעיר הקודש "ירושלים".
ובכן, כשם שמלכות בית דוד נצחית היא, כי היא בית המלוכה של עם הנצח.
אף קדושת ירושלים נצחית היא.
ומהו סודו של עם הנצח?
העם שכרת ברית עם אלוקי הנצח.
וזה סוד בית המקדש הנצחי, שמקבל את נצחיותו מתוקף עם הנצח, העם הנבחר שבתוכו שורה אלוקי הנצח.
וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכות יד-טו): הקב"ה בחר את ירושלים להשראת מקום שכינתו, ולכן קדושתה וקיומה לעולם "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה"]
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com