הֵיי, מַצוֹת.
"הֵא לחמא עניא" אותו אכלו אבותינו בארץ מצרים. זה הקטע הראשון בתחילת "מגיד".
קטע זה מוזר מראשיתו ועד סופו.
כולנו חכמים ונבונים, כולנו יודעים שהמסר המרכזי של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" (סיפור יציאת מצרים) המצויין בהגדה בסימן "מגיד".
מהות ה"מגיד" היא לספר לבנים על יציאת מצרים.
כעת - בתחילת ה"מגיד" - כאשר אנו לאחר ה"כרפס" וה"יחץ" (את החלק הגדול כבר החבאנו לאפיקומן), הספקנו להסב על הכוס הראשונה של ליל הסדר. זה די מוזר שדווקא עכשיו אנחנו נזכרים להכריז "כל דכפין ייתי ויאכל" (כל מי שרעב יבוא ויאכל, הכרזה כזו היה מתאים להכריז בבית הכנסת, או לפחות לפני הקידוש).
אז למה עכשיו בתחילת ההגדה, באיחור די מרשים, דווקא לפני שאלת הבן "מה נשתנה", רק עכשיו אנחנו נזכרים להזמין את העניים הרעבים אל סעודת ליל הסדר?
ומה הקשר בין הזמנת העניים, להכרזה "לשנה הבאה בני חורין . . בארעא דישראל"?
ולמה מספרים לנו בתחילת ההגדה, בתחילת החגיגה, בעוד אנו נמצאים בראש טוב של בני חורין, וכעת נעמדים להכריז "השתא הכא . . השתא עבדין".
איך זה תורם בדיוק להבנת סיפור יציאת מצרים?
הרבי מליובאוויטש מוסיף עוד כהנה וכהנה שאלות, לאורך ההגדה, עד אחרית ה"די-דיינו", אנו נקפוץ לשאלה האחרונה.
אילו הוציאנו, אילו קרבנו, אילו נתן לנו ואילו ואילו ואילו… על אחת כמה וכמה שהוציאנו ונתן לנו וקרבנו ו . . ו . . ובנה לנו את בית הבחירה "לכפר על כל עוונותינו".
בית הבחירה הלא הוא בית המקדש, נדיר הדבר שמכנים אותו בבית הבחירה. שינוי כזה דורש סיבה, למה ומדוע? דבר נוסף דורש הבנה בקטע זה, לא כתוב למה ה' הוציאנו ממצרים, לא כתוב למה קרע לנו הים לא כצוב למה קירבנו ונתן לנו… רק כאשר מגיעים ל"בנה לנו את בית הבחירה" רק כאן מוסיפים הסיבה "לכפר על כל עוונותינו". למה?
מסביר הרבי הסבר נהדר שהולך נחרז ונשזר לאורך כל ההגדה:
שאלת השאלות היא, כיוון שהקב"ה אמת ופעולתו אמת, איך ייתכן שהקב"ה הוציא אותנו מעבדות מצרים לפני אלפי שנים, ואנחנו עדיין תקועים בגלות?
וזו בדיוק התמיהה שמתחילה את ההגדה, זה לחם עוני שאכלו אבותינו, וגם אנחנו אוכלים אותו, הנה יש כאן רעבים ועניים שאנחנו מזמינים אותם לסעוד אצלינו בליל הסדר, ואנחנו עדיין בגלות.
אז מה הקטע? על מה בדיוק החגיגה? האומנם הננו בני חורין?
ועל זה באה הקביעה הנחרצת: "לשנה הבאה בני חורין" "לשנה הבאה בארעא דישראל".
כלומ: אכן, טרם נגאלנו גאולת עולם, אך יש לנו בכיס שטר ביטוח שבסוף נגאל, בסוף יהיה טוב.
ננסה להמחיש זאת באמצעות משל, נקח תינוק בן יומו, טרם פקח את עיניו, אינו מודע לעצמו ולסובבים. ליד התינוק הזה נציב קוף מוכשר ופיקח ממשפחת ה'אורנג-אוטן (קופים מאוד אינטילגנטים ופקחים), הקוף שלנו יודע להתקלח, לצייר ועוד.
מי יותר מוכשר? התינוק או הקוף?
התינוק, הוא אמנם תינוק, אך הוא תינוק אדם, הוא נולד עם פוטנציאל אין סופי ביחס לקוף המוכשר.
עוד זאת נוסיף שגם אם התינוק הזה לא יצא מי יודע מה, אך שמא מילדיו או נכדיו יצא מישהו מוצלח, ה-D. N.A של תינוק האדם (על אף תינוקיותו) הוא משובח ומעולה מזה של הקוף עשרת מונים, ולכן כבר עכשיו הוא אדם המעולה עשרת מונים מן הקוף.
וזה בדיוק הסטטוס שלנו - בני ישראל בני ארץ ישראל בני החורין.
היות ויצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה, אנו שייכים לעם הנצח, ה"אין סוף" הקב"ה בעצמו "בחר" בנו (אפרופו בית הבחירה) ושוכן בלבב פנימה שלנו, של כל יהודי ויהודי. נכון, בינתיים אנו בגלות, אך בסוף נהיה בני חורין בארץ ישראל ("ארץ" לפי חז"ל זה מלשון רצון, ו"ארץ ישראל" זהו הרצון הפנימי של כל יהודי לעשות רצון ה') כי כבר עכשיו אנו שייכים לחירות, לקדושה, לרצון ה'.
עם תובנה זו ניגש ל"מגיד", יציאת מצרים אמנם טרם הסתיימה, אך אנחנו בדרך לגאולת עולם.
וזה בדיוק הפואנטה של "בית הבחירה, לכפר על כל עוונותינו" יש לנו אמנם הרבה חסרונות, ולמרות ועל אף הכל, "בנים אתם (אנחנו) לה' אלקיכם", כל יהודי הוא בן יקר ואהוב, יש (לא רק סליחה ומחילה אלא אפילו) כפרה (מחיקת החטא מכל וכל) וכפי שהכריז משה לאחר החטא החמור (חטא העגל) "חטא העם הזה חטאה גדולה, ועתה . . תשא חטאתם".
אז אם נסכם לבינתיים, על מה החגיגה בליל הסדר? שנכנסו למשפחה של הקב"ה הנצחי והאין סופי.
ומכאן הביטחון והשמחה על הסוף הגאולתי שבטוח בוא יבוא.
**
אך סוף כל סוף, עדיין נשאלת שאלה:
איך ייתכן שלמרות שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד חמצרים לגאול אותנו, ובכ"ז גאולת מצרים לא היתה גאולה שלימה? למה עשה ה' כך?
ובפרט לפי הזכור לנו, שבברית בין הבתרים הבטיח הקב"ה לאבינו אברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה . . ואחרי כן יצאו הרכוש גדול". ומבואר בספרים שסיבת הגלות מצרים היתה לתקן חטא עץ הדעת שהביא זוהמה לעולם, ולפי זה ברגע שנגמר הזיכוך במשך ארבע מאות שנים היינו צריכים לצאת לגאולת עולם. אז למה אנחנו מסתובבים עד היום בכל מיני גלויות שונות משונות ומחרידות?
ועל זה המענה במהלך ההגדה "וירעו אותנו המצרים", לכאורה היה צריך לומר "וירעו לנו"? אלא - מסביר הרבי - "וירעו אותנו" שהמצרים עשו אותנו רעים. אכן היה תהליך זיכוך וזיקוק במשך ארבע מאות שנים, אך במקביל לזיכוך מחטא עץ הדעת נדבק בנו זוהמת מצרים (ולכן נכשלו אחר בעגל - ערב רב - שהביא עוד זוהמה) וכך שלבי הזיכוך הלכו והתארכו.
אפשר לתמצת זאת במשפט המפורסם והמוכר: עד שאתה מוציא את היהודי מהגלות, תדאג להוציא את הגלות מהיהודי, זו העבודה הקשה.
אז מה היה לנו בהגדה?
סיפור ארוך של מצרים, גלות, זיכוך זוהמת הנחש, וחטא עץ הדעת. מתחילה עובדי עובדה זרה היו אבותינו, עבדים היינו לפרעה…
במהלך העבדות והגלות נדבקה תפיסת עולם משובשת של מצרים בתוך בני ישראל (הראיה שרוב בני ישראל לא רצו לצאת ממצרים, רק אחד מחמש יצא, וגם אלו שיצאו חלקם רצו לחזור) ואמנם יצאנו ממצרים, אך עד היום אנו עומלים להוציא את מצרים (תודעת השעבוד, הרוע ושאר מרעין בישין) מתוכנו.
כך מבאר הרבי את הביטוי "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" אבותינו זה לא רק הסבות של הסבת שלנו, אלא אבותינו לפי חסידות זה המוח והתודעה (ספירת החכמה והבינה) שהם האבות המולידים רגשות ומהם נמשך האדם אל כל שאר פעולותיו. אבותינו (התודעה והתפיסה שלנו) אכלו לחם עוני ולכן אנחנו עדיין במצרים.
אך לאחרי עבודת הזיכוך במשך אלפי שנים, הגענו לשלב האחרון, התחיל מעין הענין של "קיבוץ גלויות" בארץ הקודש, ואוטוטו נכנסים אנו לגאולה שלימה ותודעה בריאה ומושלמת בקרוב ממש ממש ממ"ש.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com