מאז יום שישי עם היוודע דבר חטיפתם של שלושת הנערים, עיתונאים רבים מכל כלי התקשורת שוהים ימים ולילות מחוץ לבית המשפחות באלעד, בנוף איילון וביישוב טלמון. העיתונאים עושים כל שביכולתם להביא מידע חדש עבור מערכת החדשות בה הם עובדים.
אנשי התקשורת מורגלים לעבוד בתנאים לא תנאים, בשמש היוקדת ללא טיפת צל ובתנאי קור בשעות הלילה. הם רגילים אף לחוסר יחס מצד המסוקרים בכתבה, אולם ליחס האדיב ביישוב טלמון הם לא פיללו.
העיתונאים מספרים בשיחה עם "כיכר השבת" על תמיכה יוצאת דופן מצד שכני משפחת החטוף.
יקי אדמקר, כתב הדתות באתר וואלה, אמר כי "בכל העצב, הכאב, החששות והדאגה בסיפור הזה של חטיפת הנערים, חייב לומר שהקהילה ביישוב טלמון היא קהילה מאוחדת, אוהבת, תומכת ומיוחדת במינה".
"למרות כל הלחץ והעיסוק האינטנסיבי בעזרה וסיוע למשפחת שאער, הם עשו הכל כדי שנרגיש בנוח ודאגו לכל נציגי התקשורת ביישוב", מספר אדמקר.
אדמקר הוסיף לתאר את שעשו למענם התושבים: "הם הגישו לנו מים קרים, משקאות, קרטיבים, ארוחות כיד המלך, שקעי חשמל, מקימים ציליות ומארחים לינה בבתיהם. הכל בחיוך ובאדיבות מדהימה. בלי שנבקש ובלי שהם יבקשו דבר חזרה".
"אין מילים. אתם הדוגמא לישראל היפה", מסכם אדמקר.
קובי נחשוני, כתב דתות באתר ynet, אמר כי קבלת הפנים הייתה סבלנית במיוחד: "בטלמון ובנוף איילון, שם 'ביליתי' ביומיים האחרונים, מחוץ לבתיהם של גיל-עד ונפתלי, מצאנו יד מושטת - וזה עשה את כל ההבדל. גרים בהם אנשים שכביכול לא אמורים 'להבין תקשורת', דתיים ומתנחלים שהיא בדרך כלל עויינת אותם, אבל קבלת הפנים והכנסת האורחים הייתה כל-כך סבלנית, חמה ומאופקת - בדיוק כמו משפחות שער, פרנקל ויפרח בימים האחרונים".
נחשוני מתאר את שעשו למענם שכני משפחת החטוף: "לרגע היה נראה שמישהו 'שכח' שיש כאן גם הורים מודאגים לטפל בהם: שכנים פתחו בפנינו את בתיהם בחיוך, הגישו לנו ארוחות דשנות (וכיבוד-כבד ביניהן), העמידו עבורנו סככות וציליות מפני השמש, שלחו את ילדיהם המתוקים לחלק לנו שלגונים ולשעשע אותנו ב'חוכמעס' והוסיפו עוד ועוד נקודות חשמל לטובת הציוד הטכני והטענת הטלפונים. אפילו למנייני תפילות ושיעורי תורה דאגו לנו. אספקה בלתי פוסקת. ועם כל זה, לא מצאתי עיתונאי אחד שרוצה מזה עוד. כולם מבקשים רק להתקפל וללכת. לא בגלל הגעגועים הביתה - אלא מגעגועים לשלושת הילדים".
באשר למשימה אליה הגיע ליישוב אמר נחשוני, "זה לא סוד שהמשימה הקשה והמאוסה ביותר מבחינתנו, העיתונאים, היא המרדף הזה אחרי משפחות בשעתן הקשה - הורים שכולים מרגע שהתבשרו על מות בנם, קורבנות אסון, או (להבדיל) אירוע החטיפה שאנחנו בעיצומו. בני המשפחה והחברים הקרובים מיטלטלים בין תקווה לייאוש, שקועים ביגונם, ופתאום המוני כתבים וצלמים מתנפלים עליהם ונלחמים ביניהם, עד-מכות-ממש, היכן ימוקם כל מיקרופון".
"מן הצד זה נראה כמו אובדן עשתונות משווע, חוסר רגישות ופרופורציות שזועקים לשמים. לך תתפלסף ותסביר ברגעים כאלה למה העבודה שלך חשובה גם להם ושאתה בכל זאת בן אדם ולא חיית-טרף", הוסיף.
צביקה קליין, כתב עיתון "מקור ראשון" ובאתר nrg, סיפר על השוני ביחס אותו קיבלו הכתבים במקומות אחרים: "אני מדבר עם כתבת באחד המקומות שיש להם מים ובמקום אחר שוחחתי עם כתבת שהגיע לסקר וסיפרה שבאחד המקום התושבים ביקשו ממנה תשלום על חשמל ופתאום אני מגיע ליישוב טלמון והופתעתי מהארגון והסדר, כל כמה דקות נציגה מהיישוב מגיע עם שתייה קרה, גלידות ועוגות. באחד הימים הכינו שקשוקות והזמינו לנו פיצה וכול בסבר פנים יפות".
"הם בנו לנו אוהל מיוחד בסמוך לבית המשפחה בגל השמש היוקדת. אחד מהבתים הוקצה לשירותים, למרות שהם לא היו בבית הם אמרו לנו שאנחנו יכולים להיכנס חופשי. זה מדהים ההכנסת אורחים הזו. באמת בלי שום רצון לקבל משהו בחזרה, בעיני זה משהו מאוד יפה ואני חושב שרוב העיתונאים לא ציפו לזה", הוסיף קליין.