סנ"צ מאיר חכמון מפקד תחנת אשקלון מתגורר כשבע דקות נסיעה מהעיר, ביישוב באר גנים. בבוקר שמחת תורה, עת שהחלו האזעקות, התעשת חכמון במהירות ובתושייה רבה פיקד על שוטריו בעיר וסייע למניעת כניסת מחבלים לכיוון העיר ומשם הלאה לשאר רחבי הארץ.
בשיחה עם 'כיכר השבת' מגולל חכמון את הרגעים הראשונים, ההחלטות שהצילו חיים רבים והמצב כיום בעיר. "התעוררתי בשעות הבוקר המוקדמות עם האזעקות למרכז הארץ. אני עשרים שנה בתפקיד וכמות האזעקות הרבה גרמה לי להבין מהר מאוד שאנחנו באירוע אחר, אם כי טרם ידעתי את גדלו", מספר חכמון.
"עליתי על מדים ולמרות שזה לא היה לכיוון אשקלון, הבנתי שזה יגיע אלינו מהר מאוד. הקפצתי עשרה שוטרים וכיתת הכוננות והלכתי לעיר".
"באותו זמן קיבלתי טלפון מראש ענף המודיעין במחוז שהוא שומע ירי בזיקים ורואה סירה שמגיעה ועליה מחבלים. זה נראה חריג", חכמון נושם לרגע וממשיך לשחזר, "דקה מיציאות הרקטות – אני משנה את ההחלטה ומבין שזה חדירת מחבלים בהיסח של רקטות. החלטתי שאני מקפיץ את כל התחנה.
"ארגנתי סד"כ (סדר כוחות. א"ט) של שמונים ואחד שוטרים ובמקביל הגיעו עוד כוחות מיחידות אחרות, מסתערבים, ימ"מ, לוחמי שב"כ וכל מי שיודע להחזיק נשק. כאן קיבלתי החלטה חשובה. כל מי שמזוהה כלוחם - גם אם הוא לא שוטר – מוחתם על נשק ויוצא לשטח בהתאם לפקודה שאני מביא לו".
הערכת בדמיונך הפרוע ביותר שיהיה תרחיש כזה של חדירת אלפי מחבלים לישראל?
"בתרחישים שלנו ידענו שיכולה להיות אפשרות של 'עשרות מחבלים' אבל לא דמיינו שיגיעו אלפי מחבלים ועוד מהאוויר, מהים, קרקעי, בהיסח דעת של ירי רקטי".
באותן שעות קריטיות, מה אתם עושים בעיר?
"מיד ערכנו תצפיות לעבר לים. למנוע חדירה מהכיוון הזה. שמנו חסמים באזור זיקים וליד יד מרדכי למנוע זליגה של מחבלים לצירים מרכזיים ובכך בעצם מנענו את גלישתם של המחבלים לכיוון העיר אשקלון.
"כמו כן ייחדנו כוחות שנסעו לכיוון העיר שדרות. אנחנו באותו גל קשר, כך ששמענו כל הזמן מה קורה להם שם. שלחנו שתי ניידות באינסטינקט ראשוני לסייע להם. הם נתקלו באש קשה. ארבעה נפצעו והצלחנו לחלץ אותם. כאן הבנתי שאני לא יכול לשלוח עוד שוטרים כי אני נדרש להגן על מאה שבעים אלף תושבים שבתחום אחריותי.
"מה גם, שהבנו שגם אנחנו יעד לפיגוע. הם יכולים להיכנס לעיר ישירות לתחנת המשטרה ומשם הם עשויים לנטרל את הכוח הזמין ביותר מרחב ויכולים לעשות כל מה שהם רוצים חלילה. ביצרנו את השמירה על העיר בשעה שלשדרות נשלחו כוחות מיוחדים אחרים כדי לפעול בעיר".
מה חושבים ברגעים כאלה?
"לא ידענו שתהיה חדירה ברמה כזאת, אבל אנחנו למודי ניסיון בזירות נפילה עם אזרחים זהירים שלא מסתובבים ברחובות בזמני חירום. חשנו שאנחנו בטוחים במשימה, יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות".
אם נחזור רגע למחסומים, איך פועלים הכוחות כדי למנוע זליגה לעיר?
"כוח מג"ב ירד ביד מרדכי. מהבסיס שלהם למחסום זה עניין של כמה דקות בודדות. אם המחבלים היו איכשהו מצליחים לעבור את יד מרדכי – הרי שהיה להם מחסומים במבקעים ולאחר מכן בכניסה לעיר".
מה אתם עושים בשעות הבאות באותו יום?
"אנחנו בעיקר שומעים את מה שקורה בעיר שדרות והישובים האחרים ומנסים להעיר את המערכת כמה שאפשר. עיבנו את המערכים כאן ועשינו כל שביכולתנו לבצר את העיר.
"בשעות הראשונות ניסו כל הזמן להיכנס לנו מחבלים לעיר. נדרשנו לדריכות ומתיחות בכל העת. היינו בשיתוף פעולה מלא עם כולם. אומר זאת כך, היה כאן סכרון מלא שלא היה מעולם. זה מנע דו"צים (ירי דו צדדי של כוחותינו. א"ט) ובזכות זה הצלחנו לחסל את המחבלים".
ובד בבד לחדירת המחבלים והאירועים הקשים של שמחת תורה, מני אז אתם העיר עם הכי הרבה רקטות בארץ...
"נכון", עונה חכמון, "היה כאן כאלף ומאתיים שיגורים. כמות הנפילות כאן היא המשפיעה על הלך הרוח של העיר. כיפת ברזל עשתה תמיד את העבודה אבל כעת יש מאתיים זירות נפילה, זאת אומרת שכמעט כל רחוב פגוע".
חכמון ממשיך ומספר: "כל פיצוץ כזה מייצר טראומה. המצב כרגע שאנחנו מעל עשרים וחמישה ימים ללחימה אבל כנראה שאנחנו נהיה האחרונים לחזור לשגרת יום רגילה".
כשאתה מפטרל בעיר, היא שקטה?
"העיר שקטה מאוד. אני מכיר כמה התיירות כאן התפתחה והתדמית של העיר שלנו השתנתה, עם טיילת מדהימה, אבל כעת הכל שומם. אנחנו מנרמלים טיפה ככל יכולתנו ומאבטחים את אלה שרוצים להיות בפארקים ובחוף הים. אנחנו נמצאים במקומות הללו על מנת לתת תחושת ביטחון עד כמה שאפשר".
עיר שקטה זו לא פרצה לגנבים?
"אנחנו מחזיקים פי חמש מכמות הניידות בשגרה, תגברנו את המערכים בצורה גבוהה מאוד. בכל זמן נתון ובכל רחוב עוברת ניידת מעת לעת. מערך המודיעין שלנו ממשיך לעבוד בכל הזירות כולל הפשיעה והביזה. ניתן לומר כי פשיעת החוץ הופסקה לגמרי. כל מי שרוצה להיכנס לכאן לעשות עברות רכוש וכדומה, חושב פעמיים כי יש מחסום בכניסה והוא יירשם וייראה".
ובמעבר חד, איזה רגע לא תשכח במלחמה?
"לעצרי עברתי המון זירות קשות של רקטות. קשה לי לשים אצבע על אירוע בודד", עונה חכמון לאחר רגע של מחשבה, "זיכרון שבכל זאת לא אשכח כי הוא לא שגרתי בעליל, היתה חדירת מחבל מכיוון זיקים לכיוון המתקנים האסטרטגים שלנו. ביצענו מולו לחימה עיקשת והפלנו אותו. אנחנו לא רגילים לדברים כאלה. זה משהו שיישאר איתי".
מה המסר שלך לקוראים בימים אלו?
"משטרת ישראל, מרכב לכיש ואשקלון, הוכיחו את ההיפך הגמור בין מה שהיה בתודעה של כלל הציבור על שוטריה קצינה ומתנדביה. אנחנו החוסן הלאומי, עמוד השדרה בשגרה והחירום. היינו כאן בשביל התושבים בגופנו. מות שוטרנו שחירפו נפשם בגבורתם, ייזכר לנצח. מנענו פגיעה באלפי אזרחים.
"אמון הציבור לא היה במקום שמשטרת ישראל ראויה לה ואני מקווה שיום אחרי המלחמה יזכרו את מה שנעשה כאן ימים ולילות ששוטרים ידעו שהם לא רואים את מהשפחה והם נמצאים בשליחות על מנת להגן על האזרחים".
"הדרך עוד ארוכה", מציין חכמון, "אבל אנחנו בדריכות גבוהה. לא חושבים שהשקט היחסי הוא משהו שיהיה לאורך זמן. זה מתעתע. אבל אנחנו שומרים על ערנות גבוהה".